משנה אחרונה קט

וסרה תלונות תיו"ט על הרמב"ם שלא העתיק בבא זו. שהרי לא הוצרך להעתיקה שכבר העתיק מתני' דחמת בלשונה ודא ודא אחת היא

מי"ג כל שבים טהור. פי' הרב אם עשה כלים מעורות של חי' שבים. וה"ה מעצמותיהן כדתנן ברפ"י. וכתב הרמב"ם בפירושו דה"ה שרץ המים טהור מטומאת שרצים אבל בחבורו לא כתב דין זה דשרצים. ושם כתב דה"ה העושה בגד מן הצמר הגדל בים טהור. וזה פשוט דעור גופי' ילפי' ליה מבגד מה בגד מן הגדל בארץ דסתם בגד הוא צמר ופשתים שהם הגדלים מן הארץ דסתם צמר הוא צמר רחלים. וכל בעלי חיים גדלים מן הצמחים וגידולי ארץ כמ"ש הרמב"ם ולפ"ז הי' נראה דה"ה כלים הנעשים מן עצים הגדילים בים טהורים דכי היכי דאיתקש עור לבגד ה"נ כלי עץ דבחד קרא כתיבי כולהו. ומה"ט לא ממעטינין אוכלין שבים לענין טומאת אוכלין שהרי הדגים מקבלין טומאה. משום דקרא לא איירי אלא בכלים ודע שכתב הרמב"ם בחבורו פ"א מה"כ שכל שבים טהור בין מטומאת מדרס ובין בשאר טומאות. וצ"ע בזה דהא בבכורות דל"ח אמר בהדיא דמדרסות לא איתקש לשק ובכל דוכתא אמרי' דפשוטי כלי עץ אע"ג דטהור בכל הטומאות דלא דמי לשק מ"מ הוא טמא מדרס ואפי' הבאים במדה ס"ל להרב בפכ"ד מ"ד דטמאין מדרס וא"כ כיון דכל עיקר טהרת דבר שבים מהאי קרא ילפי' לה מנ"ל למעטינהו ממדרס כיון דמדרסות ליתנייהו בהאי קרא כמ"ש רש"י בפ' במה אשה דס"ו דלא איירי קרא אלא במת ושרצים. ולקמן בפכ"ד מ"ד הארכנו בענין זה ועיי"ש. ודע דכל שבים לאו דווקא דה"ה לבורות ונהרות דיש להם דין ים בזה דמ"מ אינו גדל מן הארץ ופשוט הוא והכי תנן לעיל רפ"י עצמות הדג ועצמות חי' שבים

חוץ מכלב המים. משמע דחכמים אין מודים לר"ע ואפי' בכלב מיטהרין כדמסיק תיו"ט ברפ"י. ונ"ל דפלוגתייהו בעיקר הך דרשא דדרשי' מה בגד ממין הגדל בארץ. דחכמים סברי דגדל בארץ היינו שמזונותיו וחיותו הוא מן הארץ וכלב אינו חיותו מן הארץ אעפ"י שבורח ליבשה עיקר מזונו מן המים. ור"ע סבר גדל בארץ כמשמעו שמהלך בארץ וגדל בין יושבי יבשה לאפוקי חיות שבים שהילוכן במים. וכלב שבורח בכל עת ליבשה הרי מהלך ביבשה כמו בים. וכן נראה מדברי הרמב"ם שנתן טעם שהבעלי חיים גדלים מן הצמחים. ולא אמר שמהלכין ביבשה משום דלסברת חכמים עיקר הטעם הוא שהולכין אחר חיותו ומזונותיו. וא"ת בעלי חיים נמי גדלין מן המים שצריך להשקותן. י"ל דה"נ קאמר גדל בארץ שא"א לו בלא צמחים עם המים. לאפוקי חיות שבים שאין גידולם כלל מן הארץ העושה כלים מן הגדל בים וחבר להן כו'. הלשון משמע דעיקר הכלי היא מדבר שבים וחבר לו מעט מן הגדל בארץ חוט ומשיחה. וצ"ע דא"כ היכי תני דבר שהוא מקבל טומאה הא חוט ומשיחה אין מקבלין טומאה והרמב"ם בחבורו השמיט דבר שהוא מקבל טומאה ונראה שהוא מפרש דבר שהוא מקבל טומאה לאו שבעצמו מקבל טומאה דהא חוט ומשיחה קתני אלא אחיבור קאי שהחוט מחובר לו בדרך שחיבור כזה היא חיבור לטומאה בעלמא בשני דברים המקבלים טומאה שאם נטמא זה נטמא זה וכמש"ש בחבורו בהדיא הוי נמי חיבור בכאן וטמא. וכ"כ המשנה למלך. וכן פי' הרא"ש בהדיא בפירושו רפי"א דנגעים. ולפי פי' זה אין לפרש שהחבור הזה גורם טומאה לדבר הגדל בארץ לבד וזה שבים טהור לעולם. דאין זו סברא כיון שזה הגדל בארץ הוא חוט ומשיחה ואלו לא חברו לא שייך בי' טומאה. וכי משום שחברו לדבר הטהור יביא לו טומאה אדרבא הא בעלמא קיי"ל שהחיבור לטהור גורם טהרה כדאמרי' בפי"ב כל המחובר לטהור טהור ובפי"ג מתכת המשמש את העץ טהור אלא ודאי הכל טמא משום שדבר שבים עצמו חוזר להיות דבר המקבל טומאה שלא טהרתו התורה אלא אם אין בו אפי' חוט א' מן הגדל בארץ. וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו שאם חבר לו חוט מן הגדל בארץ הכל טמא. אבל בתיו"ט פי"א דנגעים כתב בשם הר"י מסמפונט דדווקא זה שחבר לו מן הגדל בארץ טמא. אבל זה שבים טהור ובשם מהר"ם כ' דמיירי שיש ברצועה של הגדל בארץ שיעור לטומאה שלש על שלש בבגד או חמשה על חמשה בעור ע"כ. ולכאורה דברים אלו תמוהים דהא בהדיא קתני חוט ומשיחה, ועוד אי שיש בו שיעור טומאה מאי קמ"ל פשיטא דטמא. ואי קמ"ל שאין חבורו לדבר הטהור גורם לטהרו או שאינו בטל אצלו. א"כ מאי קאמר והוא שיחברנו לו בחבור גמור. הא אי לא חברו לו כ"ש דפשיטא דטמא וכבר תמה הרב משנה למלך בכ"ז. ולע"ד נראה דהר"י ומהר"ם קשיא להו מתני' דהיכי קרי לחוט ומשיחה דבר שהוא מקבל טומאה ופירוש הרמב"ם והרא"ש דלענין החבור תני לי'. לא ניחא להו דא"כ הו"ל למיתני בדרך שמקבל