משנה אחרונה קח

המרפק וכ"כ הרב בפ"ק דאהלות מ"ח. ולכך נקראת היד אמה דכתיב ותשלח את אמתה וכ"ה באו"ח סי' שמ"ט כמ"ש המג"א שם. והיינו כדכתיב הלה ערשו ערש ברזל תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש. ופירש"י באמת עוג. ולפ"ז ניחא דכשמודדין מן הזרת אורך האמה פחות מאותה שנמדד מן הארוכה. וכן מוכח להדיא בבכורות דמ"ד גבי משה רבינו עשר אמות הי' דאמות של כל אדם היינו בזרוע שלו. ולפ"ז נראה שהאמה שנמסר למשה לבנין היתה בת ששה וכך היא כשמודד מן הגדולה ואמה אחרת קטנה כמו מן הזרת עד המרפק והיא של חושן אלא שקשה דא"כ היתה שם עוד אמה אחת יתירה יותר על חמשה טפחים ופחותה מששה והיא האמה של החושן ולא מצינו זה בשום מקום וגם הרמב"ם בה' כלי המקדש לא כתב שאמת החשן היתה קצרה מן השאר

מ"י: ר"י אומר אמת הבנין ששה. פי' הרב אמת הבנין חומת הבית ומזבח כלו' שאר אמות של מזבח לבד מיסוד וסובב והקרנות. דבכל אמות הבנין לא פליגי אלא בכלים דלר"מ מזבח הזהב לבד של חמשה דכתיב וזה גב מזבח. ור"י דריש כזה יהיו כל הכלים. ולא ידעתי למה צריך ר"י למי' אמת הבנין ששה דר"מ נמי מודי לי' בהא ומ"ש הרב דהלכה כר"מ וכ"כ הרמב"ם. וכ"כ ג"כ בפי"א דמנחות גבי שלחן ארכו שנים עשר משום דהתם אבא שאול קאי כוותי' כ"כ הכ"מ שם

מי"א ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם: הו"מ למיתני נמי הא דתנן בפ' מצות חליצה חלצה בסנדל קטן שאין חופה את רוב רגלו פסולה דרוב רגלו של היבם לפי מה שהוא: וכמזון שתי סעודות לעירוב: לכאורה משמע דהא דא"ר מאיר ור"י לפי מזונו היינו כמו שהוא אם אוכל מעט או שהוא חולה די לו בשתי סעודות קטנות כפי מאכלו ואם הוא רעבתן צריך סעודות גדולות אבל בגמ' בפ' בכל מערבין ד"ל אמר מערבין לחולה ולזקן לפי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם. וכן מסקנת הפוסקים באו"ח סי' ת"ט. ומ"מ קרי לי' הכא הכל לפי מה שהוא אדם כיון דלכל אחד יש שיעור בפני עצמו אלא שלרעבתן לא החמירו בו לפי מאכלו משום דבעירוב הולכין להקל. ובהכי מיושב מה שהאריך התנא כאן למיתני אלו ואלו מתכוונין להקל. שאינו ענין לכאן. אלא דמתוך זה ידעינין פירושא דכפי מזונו דלרעבתן אמרו להקל. ומיושב נמי הא דמייתי הכא מילתי' דר"ש וריב"ב אע"ג דלא צריך אלא לדר"מ ור"י. משום דאף לר"מ ור"י צריך לשער כמה היא סעודה בינונית לענין רעבתן ור"ש וריב"ב אתו לפרושי כמה היא סעודה בינונית: ר"י אומר לשבת אבל לא לחול: פי' הרב דס"ל דבחול אכיל טפי ור"מ סבר בשבת אכיל טפי. וקצת קשה לו' דפליגי בדבר הנראה לעין ועוד וכי לית לי' לר"י רווחא לבסימא שכיח. ואפשר לו' דפליגי בעיקר מצות עונג שבת דלר"מ עיקר המצוה שירבה לאכול יותר מבחול ואינה אכילה גסה דרווחא לבסימא שכיח. ור"י סבר דאין המצוה לאכול יותר אלא המצוה שירבה במאכלים ומגדים על שולחנו ואעפ"י שאינו אוכל אלא משהו מכל אחד קיים מצות עונג. וממילא כל אדם נזהר שלא לאכול הרבה שהרי צריך לסעוד עוד סעודה אחרת בו ביום ואנו משערין כפי מזונו בסעודה הראשונה להקל. ולפ"ז י"ל דר"י אית לי' נמי רווחא לבסימא שכיח אלא שאינו רוצה למלאות כריסו בסעודה הראשונה אבל לר"מ מצוה הוא לאכול כל צורכו. ומיהו בגמ' בפ' כיצד משתתפין מסיק דלר"י קשיא הא דרווחא לבסימא שכיח

מי"ב ויש שאמרו במדה גסה. למאי דמשמע בכל דוכתא דשיעור אצבע שאמרו חכמים בכ"מ הוא אגודל שהוא הגס שבאצבעות הו"מ למיחשבי' הכא ואפשר משום דלא פסיקא לי' דאצבע של דם חטאת אינו באגודל. וכן שתי אצבעות חוזרות של שפופרת הנוד ולעיל במ"ח פי' עוד מזה: וגרים נגעים. בפ"ח דנדה מ"ב כתבנו דה"ה גריס כתמים: ונודות יין ושמן. נ"ל דהא דתנינין לעיל במ"ב החמת שיעורה בפקעיות. היא עצמה מתני' דהכא שהרי החמת היא הנוד כמ"ש הרב. פכ"ד מי"א ופכ"ח מ"ה ודוכתי טובא. ופקעיות דהתם היינו נמי פיקה, דהכא שכן פירש"י גבי פיקה במס' בכורות דכ"ב לומיישי"ל בלע"ז. וגבי פקעיות בפ' אין דורשין די"ב ובחולין דקל"ח פי' ג"כ לומישי"ל בלע"ז וכ"כ הראב"ד בפ"ח מה' ביאת מקדש דין י"ג דפיקה משרש פקעיות. ותנא דמתני' הדר תני לה הכא למיחשבי' בין אותם ששיעורם במדה גסה. ולאשמועי' דפקעיות של שתי דתנינין לעיל אין כלן שוות ובגסה שבהן משערין. והיינו דקתני הכא שלהן. כלומר של שתי שהיא מיוחד להן כדלעיל. ואני תמה על הר"ש שכתב דפיקה זו אינה לא דשתי ולא דערב דשלהן קתני. אבל הדבר מוכרח דודאי של שתי הוא כדפי'