משנה אחרונה קג

יחדה לתשמיש מיוחד. זו אין לה טהרה אלא ברובה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו כלים שעשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון מקבלין טומאה עד שיקרע רובן ע"כ. ובדרך זה מפרש למתני' דהכא. דקמ"ל דהחמת עיקר שיעורה בפקעיות של שתי שאם היתה שלמה בתחלתה וניקבה כמוציא שתי טהורה. והא דמסיק אם אינה מקבלת של שתי כו' לאו בניקבה כמוציא שתי קאמר דההוא ודאי טהורה. אלא ה"ק אם עשאה מתחלתה נקובה שאינה מקבלת של שתי אבל מקבלת של ערב לא אמרי' דשיעורה בשל ערב וכשניקבה כמוציא ערב טהורה. ל"א הכי כיון שלא יחדה ביחוד לשל ערב. וה"ז ממש דין שכתב בפ"ו דאם עשאן מתחלה נקובין כמוציא רמון אין טהרתן אלא ברוב ול"א דאם ניקבו יותר שאין מקבלין אף מה שגדול מרמון טהורין. דכיון שאין להן תשמיש מיוחד אין מיטהרין אלא ברוב. ובזה מדוקדק לשון המשנה דקתני אעפ"י שמקבלת של ערב. כלומר וסד"א דטהרתה במוציא ערב. קמ"ל דטמאה אפי' נקובה כמוציא ערב עד שתינקב רובה. ובזה מיושב נמי במילתי' דר"ג לפי הגירסא דגרס שהן מקיימין אותן וכתב הר"ש דלא יתכן לפרשה אטעמא דר"ג אלא קאי ארישא אמילתי' דת"ק וכמ"ש הרב ג"כ. וזה דוחק דקאי בדר"ג ומיהדר אטעמא דת"ק. ולמאי דפי' ניחא דשפיר קאי אר"ג דת"ק אמר דאפי' ניקבה כמוציא ערב טמאה וטעמא משום שלא יחדה לכך. ואתי ר"ג למימר דבמוציא ערב טהור דכמי שיחדה לכך דמי שהן מקיימין אותן לצורך ערב

ובדרך זה מתפרשי נמי אינך בבי בית קערות דעיקר שיעורה הוא במוציא קערות שלכך מיוחדת ואם אינה מקבלת קערות מתחלתה שעשרה נקובה במוציא קערות אעפ"י שמקבלת תמחוין לא אמרי' דטהרה במוציא תמחוי אלא עד רובה לא טהרה כיון שלא יחדה לתמחויין. וכן בית רעי שאינה מקבלת משקין שנעשית מתחלתה נקובה כמוציא משקה אעפ"י שראוי' לקבל הרעי לא אמרי' דטהרה במוציא הרעי שהרי אינה מיוחדת לרעי כיון שא"א לרעי בלא משקין ממילא אינה מיוחדת לשום תשמיש וטהרתה ברוב. ואי קשיא לך א"כ כשהעתיק הרמב"ם דין בית הקערות ובית הרעי בפ"ו למה לא פירש בהן דטמאין עד שינקבו רובן כמו שפירש גבי חמת בפ"ז. כיון שכולן דין אחד להן אין זו קושיא שכבר נודע דרך רבינו ז"ל בכל החיבור שנזהר שלא להוסיף ושלא לגרוע מלשון המשניות והגמ' כל מה שאפשר. ולכך בבית הקערות ובית הרעי העתיק לשון המשנה כצורתה וגבי חמת שהיא ראשונ' לכולם גילה דעתו בפירושה שמתפרשת בענין שכתבנו והמעיין יתן לב דכולהו בבי דבתרה נמי אזלה בהך שיטתא: שיעורה בפקעיות. בתוספתא פליגי בה ומייתי לה בפ' ראשית הגז דקל"ח חמת שתפרה ונקרעה שיעורה ברמונים ראב"י אומר שיעורה בפקעיות של שתי ופירש"י שם דלראב"י זה הוא תשמישה של חמת ואין דרכה להניח בה פירות ע"כ ואינו מובן דהיכי פליגי בהא ונחזי אנן מה היא דרכה ולולא דבריו ז"ל נראה דסתם חמת הוא מיוחד ליין ולשמן דהא חמת הוא נוד בכל דוכתא כדלקמן פכ"ד מי"א ופכ"ח מ"ה וכל נוד דרכו ביין ומשקין כדלקמן מי"ב נודות היין והשמן. ובמעשה דגבעונים נודות היין ובגמ' אמר שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים. ונראה דנוד דרכו במשקין כשיוצא לדרך וצריך ליקח לו על זמן מרובה לשתות ממלא את הנוד יין. אבל בביתו אין מכניס משקין לנוד אלא בשאר כלים קטנים. והנוד עיקר עשייתו כדי ליקח בו משקין לדרך. וס"ל לת"ק דבתר עיקר עשייתו אזלינן שעשוי למשקין וקיי"ל כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים בין עשוי לאוכלין ובין עשוי למשקין. וראב"י סבר דאזלינן בתר רוב תשמישו ורוב תשמישו כשיושב בביתו אין משתמש בו משקין ותשמישו בפקעיות שהוא גדול מרמון. ולפ"ז יש ראי' מכאן דבכלי עץ ועור אף העשוי למשקין שיעורו ברמונים כדפי' בר"פ וצ"ע על הרמב"ם שהעתיק בפ"ז דין ו' כסתם מתני' דחמת שיעורה בפקעיות ובפי"ד מה"כ כ' דבמוציא רמון החמת בטל מתורת כלי והיא כת"ק דתוספתא וכן צ"ע על התוס' בפ' במה אשה סוף דנ"ח דכתבו בפשיטות דחמת טהור במוציא רמון וכ"כ רש"י בפ' הקומץ דל"ז והוא דלא כסתם מתני'

מ"נ הסלין של פת. הך נמי דמי להני דלעיל כמו קופת הגננים שמיוחדת לאגודות שהם גדולים מרמון ולכך אין שיעורה ברמון וכן החמת שיעורה בפקעיות שהיא גדולה מרמון. ה"נ סלין שיעורה בככרות ששיעורו גדול ממוציא רמון הואיל ומיוחדת לכך: אפופיירות. פי' הרב דבנפחתו שוליהן איירי וכ"כ הר"ש ואינו מובן לפ"ז עשה לה גפיים מה מועילין גפיים להחזיק השולים והרמב"ם בפי' ובחבורו לא כתב שנפחתו שוליהן אלא שעשויין נקובים כמוציא רמון וצריך ג"כ טעם מה ענין קנים וגפים הללו ולאיזה צורך נעשין. ונראה דאפופיירות הללו אינם מעשה אומן אלא כל אחד אורג לעצמו