משנה אחרונה קב

לזה ממתני' דפכ"ו מ"ח:

שיעורן ברמונים. ונ"ל דהיינו בכלים המיוחדין לאוכלין אבל המיוחד למשקין אף בכלי עץ ועצם שיעורו בכונס משקה כמו כ"ח:

וכן משמע מהא דאמר בגמ' בפ' כל הבשר דק"ז לענין נטילת ידים דאי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו וסתם דלי של עץ הוא. וכ"מ קצת מפירש"י בברכות שכתב בעה"ב חסין על כליהם וכשניקב במוציא קטניות מצניעו לאגוזים ובמוציא אגוז מצניעו לזתים כו' ובמיוחדין למשקין לא שייך טעם זה שמצניעו למשקה אחר אא"כ מצניעו לאוכלין אבל מסתימת המשנה לא משמע כן דהו"ל לפרושי ולפלוגי בהדיא בין המיוחד לאוכלין למיוחד למשקין כדמפליג בכלי חרס. ומדסתם משמע דבכלי עץ אין חילוק וכולם ברמונים וכן משמע מדברי ט"ז באו"ח ר"ס קנ"ט. ונ"ל עוד ראי' לזה מסוגי' דפ' ראשית הגז דקל"ח וכתבנו במ"ב:

ר"א אומר במה שהן. משמע דר"א לית לי' שיעור דרמונים כלל ואע"ג דשיעורין הלמ"מ אשכחן דפליגי נמי בדבר כדאמר בסוף מס' נדה לר"ע קראי לראב"ע הילכתא ופירש"י דר"ע לא גמיר הלכתא דהל"מ כו' ואפשר לומר דר"א כמי גמיר הלכה דשיעור רמונים. אלא דאיהו סבר דלענין יחוד נאמרה ההלכה. דכל כלי המיוחד לאגוזים נטהר במוציא אגוז ומיהו אם חזר ויחדו לזתים מקבל טומאה. ואם ניקב כזית ויחדו לרמונים נמי מהני ומקבל טומאה. אבל ניקב כמוציא רמון תו לא מהני בי' יחוד. וזה הוא ההלכה דשיעורן ברמונים דעד רמונים מהני יחוד ותו לא וכדפי' ברפ"ג גבי כלי חרס ובתוספתא לקמן פ"כ מ"ב משמע כסברא זו ות"ק ס"ל דשיעור רמונים לאו לענין יחוד אתמר אלא כמשמעו דאינו טהור עד כמוציא רמון:

קופת הגננים שיעורן באגודות. פי' הרב דמודה ת"ק בהא וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ונראה דאגודה של ירק הוא גדול מרמון וס"ל לת"ק דשיעור רמון לא איתמר אלא למיוחד לפחות מרמון אבל המיוחד לגדול מרמון לא נטהר במוציא רמון אלא אם יש לו תשמיש מיוחד אזלי' בתרי' ואם אין לו תשמיש מיוחד אינו נטהר אא"כ נפחת רובו. ונ"ל דהיינו דאמר רבא ס"פ המצניע ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו. וזימנין אמר עד כמוציא רמון ואמרי' לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. ופירש"י רברבי ברוב זיטרי ברמון והתוס' הקשו ע"ז דמי יודע מה הוי רברבי. אבל נראה לפע"ד דרברבי היינו מה שתשמישו הוא בגדול מרמון ואין לו תשמיש מיוחד. והתם בכ"ח איירי שלעולם טהרתו ברמונים דעד רמונים מהני לי' יחוד ולמעל' מרמון לא מהני לי' יחוד וטהור. וקאמר דאפי' טהור עדיין כלי הוא לענין צ"פ הואיל ומיוחד לגדול מרמון עד רובו וכדפי' פכ"ט דצ"פ לא תלי בטהרת הכלי שאפילו אינו כלי לטומאה עדיין הוא כלי להציל בצ"פ. וזוטרי היא שמיוחד לפחות מרמון שיעורו להציל בצ"פ עד כרמון ודכוותי' אמרי' הכא לת"ק בכלי עץ לענין טהרה דהמיוחד לפחות מרמון טהרתו ברמון והמיוחד לגדול מרמון אם תשמישו מיוחד כמו קופת הגננים שיעורו באגידות. וממילא דאם אינו מיוחד לתשמיש קבוע שיעורו ברוב. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה"כ דין ג' כלים שעשאם מתחלתן נקובין במוציא רמון מקבלין טומאה עד שיקרע רובן ע"כ. והיינו מהך דס"פ המצניע דרברבי ברוב ואיהו מפרש בהדיא רברבי ברוב כפירש"י כמפורש בדבריו פכ"ב מהט"מ דין ג'. והרב והר"ש לעיל ספ"ט מפרשים בהפך זוטרי ברוב כפי' התו':

של בע"ב בתבן של בלנין בגבבא נראה דאאגודות דרישא קאי וה"ק באגודות של תבן ובאגודות של גבבא דהא ת"ק בתר תשמיש המיוחד לו אזיל. ור"י דאמר כולן ברמונים פליג בהא וס"ל דשיעור רמון שוה לכל הכלים אף למיוחד לגדול מרמונים

מ"ב החמת שיעורה בפקעיות של שתי הכא איכא תרי תמיהי חדא דלמאי נ"מ יהבי בה שיעור של שתי כיון שאינה מיטהרת במוציא שתי כדמסיק דאפי' אינה מקבלת של שתי טמאה. ותו מאי אעפ"י שמקבלת של ערב. הואיל ומקבלת הו"ל למיתני וכבר תמה תיו"ט בכ"ז. ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמב"ם בחבורו פ"ז דין ו' בדין זה שהואיל ומקבלת של ערב טמאה עד שתינקב רובה ע"כ. ולכאורה היא תמוה דמנ"ל דעד שתינקב רובה דמסברא משמע דאי ניקבה במוציא ערב טהורה ובכ"מ ג"כ לא פירש לנו מנין לרבינו זה: ולכך נ"ל דרבינו יש לו פי' אחר במשנתינו מכח שהוקשה לו לשון המשנה דכפשטה אין לה ביאור כלל. אלא כך פירושה. דסתם פקעת של שתי היא גדול יותר משיעור רמון. וכתבנו במתני' דלעיל דלת"ק דהתם כל המיוחד לגדול מרמון אם יחדו לתשמיש מיוחד שהוא גדול יתר מרמון. שיעורו במה שהוא כמו קופת הגננים שיעורו באגודות של ירק. אבל אם לא יחדו לתשמיש מיוחד אלא שידוע לנו שא"א להשתמש בו בפחות מרמון וכגון שעשאה מתחלתה נקובה במוציא רמון. והרי אינה עשוי' להשתמש בה רמונים וכ"ש הקטן מרמונים. וגם לא