משמרות כהונה חלק ג עב

נראה מזה וממה שהק' מההיא דפסחים דהתוס' ס"ל דאינו מוכרח דרבנן ל"ל טומאה וק' דאי אית להו טומאה מן התורה במאי פליגי אריב"ב ונראה דכל הך שקלא וטריא דהתוס' היא לענין טומאת משא דבטומאת אהל ודאי דפליגי אריב"ב אבל בטומאת משא אפשר דס"ל דהוי דאורייתא ומאי דקאמר מצינו לאוכלין שמטמאין טו' חמורה היינו טומאת משא ומאי דאמרי' כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר היינו אפי' טומאת משא קרי טומאה חמורה ועיין בפ' דם שחי' דכ"ב ע"ב ועדיין ק' כיון דרבנן ל"ל הקישא לטומאה מנ"ל טומאת משא וצ"ל כיון דשחי' זו אינה מתרת אהדריה לאיסוריה דנבילה ומכאן ראיה למ"ש הפר"ח ברסי' ב' דטעם הר"מ בשחי' נכרי דלוקה משו' נבילה משום דאהדריה לאיסוריה ע"ש ולמסקנא דהתוס' דלרבנן לא מטמאו במשא מן התורה ס"ל כיון דגלי קרא דויאכלו זבחי מתים אכילה מיעט הטו' או מכח שום דרשא ועמ"ש שם ע"ד הפר"ח

בא"ד לפי שהגמ' רוצה לדקדק בהעור וכו' עכ"ל היינו לפי התי' שתירצו דבפ' העור והרוטב דהוי בעלמא אבל לפי מה שתי' דההוא אליבא דריב"ב אבל לרבנן מודה דרבנן הוא לא א"ש ודו"ק

דף י"ד ע"א תוס' בד"ה השוחט וכו' והא מומר לחלל שבתות וכו' עכ"ל הא ודאי דלעיל איירי בפהרסיא כדקתני ברייתא לעיל בהדיא אלא דס"ד דהכא הוי פרהסיא משום דלא פריך בגמ' לקמן והא קתני מתחייב בנפשו אלא למאי דבעי לאוקמה בשוגג אבל למאי דמוקי במזיד ניחא ליה דנר' דאיירי בעדים והתראה דהא לשון מתחייב בנפשו משמע מיתת ב"ד ולא כרת ואע"ג דקתני יו"הכ אגב שבת הוא וכ"מ ס' מר"ן בכ"מ בפ"א דין כ"ט ע"ש וא"כ כיון דאיכא עדים הוי פהרסיא וחידשו בתי' דאף דאיכא ב' לא הוי פהרסיא

והנה ה' פלתי רסי' י"א הק' מאי מק' התוס' מר"מ דמומר לד"א וכו' נימא דהכא בעע"ג ור"מ לא איירי אלא לענין נאמנות ע"ש ושמעתי מתרצים דא"כ דאיכא עע"ג הוי פרהסיא והתוס' באו לחזק קושי' קמייתא ולפמ"ש ליתא דבלא"ה איכא עדים ומה צורך לעע"ג ועוד בלא"ה מוכרח דאיכא עדים דאל"ה מנא ידעי' דמזיד הוה אפי' הוא אמר הא קי"ל אין אדם משים עצמו רשע ועיין להתוס' בפ' אמרו לו די"ב ע"א

בא"ד ועי"ל דמשום פ"א וכו' עכ"ל יש לצדד בכונתם ועיין להכנה"ג בסי' ב' עש"ב ועמ"ש בי"ד סי' י"א ע"ש

בא"ד ונסכין וכו' כגון שעבר ומלחה עכ"ל מה שהק' ה' פלתי בסי' י"א דליתסר מטעם מליחה דדמי למבשל בשבת ע"ש ל"ק דאפי' דחזי לאומצא מ"מ אין דרך אכילתו בכך ול"ד למבשל ועוד דלפי תי' זה בבהמה איירי ולא חזי לאומצא ועיין עוד מ"ש על כללות דבריו בי"ד סי' י"א

הק' ה' פלתי בסי' ע"ה נוקמה בבני מעיים דאין מחזיקין דם בבני מעיים ותי' דדוקא בבישול הוא דמקלי' בבני מעיים דדם שבשלו דרבנן דיש בו אלא דאין מחזיקין ע"ש ואין נר' כן מדברי ר' יואל שכ' המרדכי והביאו מר"ן בב"י סי' ע"ה ומור"ם בהגה שם דאם מלח בני מעיים עם בשר אפי' בדיעבד אסור ע"ש ואי איתא אמאי בדיעבד אסור שמא יש בהם דם ודם שמלחו דרבנן והו"ל ס' דרבנן אלא ע"כ דאין בו בודאי ועמ"ש שם

בד"ה מחתכין וכו' דתרי טעמי איכא וכו' עכ"ל התוס' בריש ביצה הק' למ"ל טעמי דמוקצה דכ' רש"י דאפי' לר"ש ת"ל שמא יעלה ויתלוש ע"ש והק' ה' שע"ה לפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ה למ"ד משום משקין שזבו אין אסור בטלטול א"כ גם למ"ד משום פירות הנושרין אין לאסור בטלטול ולכך אצט' טעמא דמוקצה לאסור בטלטול ע"ש ונ"ל דלא כ' התוס' דבטלטול שרי אלא בביצה דכיון דהוי בעין גזירה לגזירה אפי' דכולה חדא גזירה היא מ"מ לא מחמרי' כולי האי לאסור בטלטול אבל פירות הנושרין גופייהו דחדא גזירה ממש אה"נ דאסור אפי' בטלטול ובהכי ניחא שכ' התוס' כאן דדלועין ל"ד לפירות הנושרין דאינו דקל והרי אפי' ביצה אסורה דל"ד להו משום לא פלוג כ"ש דלועין די"ל דמאי דשרי' דלועין היינו בטלטול דכוותה ביצה שריא בטלטול ומה שתי' ה' שע"ה אינו נר' דהתוס' מקשי' ע"ד רש"י ז"ל שכ' אפי' לר"ש דל"ל מוקצה

גמ' דתניא הלוקח יין וכו' אין להקשות נימא שאני מעשר דדאורייתא הוא ובדאורייתא אין ברירה משא"כ הכא דמוקצה דרבנן הוא ויש ברירה וכה"ג מחלק הגמ' בעירובין די"ל דהטעם הוא דשאני לן בין דאורייתא לדרבנן משום דה"ט דברירה מידי דספיקא הוא ולכך כל חד כדיניה והכא במוקצה אע"ג דדרבנן הוא ספיקו להחמיר כמ"ש מהרש"א ז"ל בפ"ק דביצה דף ג' ע"ב משם התו' ע"ש ועוד דהכא אליבא דרב קיימינן ואי רב מחלק בהכי א"כ מאי קאמר שם בעירובין ליתא למתני' מקמי דאיהו ודהלוקח הא ההיא דהלוקח אתיא כמתני' אלא ע"ב או דרב לא מחלק בהכי או דס"ל דכותים לאו חשודים בודאי אלא הוו כע"ה והוי דינייהו כמו דמאי

ע"ב גמ' והוינן בה ק"ל לפמ"ש התוס' בעירובין דף ל"ו ע"ב בד"ה דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו ולדידיה אצ"ל וכבר בא חכם ור"י דמשני כן ס"ל ליתא לדאיהו ע"ש אם כן הכא דאליבא דרב קיימי' וגם דמקשה מברייתא דאיו איך מייתי הגמ' להא דר"י וצ"ע

בד"ה אימר חוץ מנר שהדליקו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וא"צ דמההיא אין להוכיח דא"ל שאני התם דדחי בידים כדדחי בגמ' לדר"י ולומר שקי"ל להכריח מאותו שהביא לדר"י מדתנן כל נרות של מתכת ולא אסיק אדעתיה ההוא דיחויא זה אינו מן הקושי כלל אבל מ"מ אנו צריכין לדבריו בגמ' גופה דקאמ' אלא מהא דתנן כל הנרות של מתכת ורוצה ליישב מאי דנסכין חברייא לו' ר"י היא והשתא קשה דא"כ אמאי נסכין חברייא לו' ר"י היא הא לר"מ נמי אסורה ליומה דהא מודה בנר שהדליקו בו כדתניא בפ' כירה ולפ"ד מהרש"א ז"ל ניחא שפיר דההיא בשל חרס היא וא"ל דש"ה דאית ביה תרתי כמ"ש מהרש"א ז"ל: ץ

דף ט"ו ע"א תוס' בד"ה המבשל וכו' אפי' בו ביום וכו' כדמוכח בהנזקין וכו' עכ"ל שללו שלא נפרש שוגג דר"מ יאכל בצירי תחת היו"ד ור"ל יאכל לאחרים דוקא בו ביום ומזיד לא יאכל כמו כן לאחרים ולמ"ש יאכל אפי' לו ויאכל ולא יאכל דר"י. בחולם תחת היו"ד ור"ל יאכל הוא למ"ש ובמזיד לו לא יאכל הוא עולמית נמצא דפליגי בין בשוגג בין במזיד ועוד הוכיחו לר"מ שרי אפי' לו בו ביום מפ' הנזקין ול"ק מה שתק' במהרש"א במ"ב ועיין למהר"ם מלובלין ז"ל ע"ש שדבריו תמוהים

ע"ב גמ' כגון שקצץ לו דלעת כתב מהרש"א ז"ל