משמרות כהונה חלק ג ה

מה שהיו רוב חזרו להיות מיעוט

ע"ב גמ' מאי כל עדת וכו'. כ' מהרש"א דל"מ למי' דכל עדת היינו רוב דא"כ למ"ל קרא הא כתיב אחרי רבים להטות ע"ש. וק' דא"כ מאי פריך מדתניא אין גוזרין וכו' א"ר יונתן לישני דשאני הכא דאי לרוב לא אצט' קרא וע"כ כולו קאמר ע"כ נר' דהגמ' לאו מכל פריך כיון דכבר שמעי' מההיא דאין גוזרין דרוב ככולו אלא מעדת פריך דכיון דממעטינן אחד מהם גר מג"ש דעדה עדה כדתנן לקמן נילף נמי מהך ג"ש דכולו קאמר ומשני קושטא הוא דכולהו איתנהו אלא דהוראה לא בעינן דהורו כולן אלא רובו מתוך כולו

גמ' בתחלה גובין עליהן כ"פ הר"מ בפ"ד מהלכות שקליה ובפי"ד מה' שגגות פ' כר"א דמתניתין דספק הוא ולא פירש דבגבו סתם או דלא הוה במתא ועיין להח"ן. ונר' דס"ל להר"מ דע"י שגבו ממנו אינו אלא ספק אי יהיב דעתיה וידע והגמר' לא פריך אלא לר"ש דפטר לגמרי אבל מ"מ אינו אלא ספק דשמא אפי' אמרו לו כשגובין ממנו לא יהיב דעתיה

דף ד' ע"א גמ' אי שאיל הוו אמרין ליה לפ"ז דוקא בהביאו כפרתן קאמר דהא לא שאיל אלא ע"י שהביאו כפרתן כפירש"י ובפירש"י בד"ה לא מבעיא יש ט"ס וכצ"ל דכי הביאו כפרתן דמי לספק אכל חלב

גמ' ס' משחשיכה וכו' דברי רש"י כאן באו שלא בדקדוק דבגמרא בפ' ת"נ פריך מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וע"ז משני שינוי ע"ש

גמ' חרי ביה ונעלם מדבר וכו'. עיין בתוס' במ"ש ול"ל איפכא וכו' וכוונתם דהשתא אחר שתי' דהכא דלא אמרי' דלחייבו בתרווייהו כמו נביא השקר משום דא"כ ליכתוב סתמא ע"כ דאין לו' דאחת מכל מצות משמע כולה מצוה כמ"ש בתחלה דאם כן אכתי קשה ליחייבו בתרוויהו מדכתיב אחת מכל מצות ודבר ולכך הוק"ל דהשתא נימא איפכא וכו'

ע"ב גמ' אין חרישה בשבת. כ' התוס' דהחרישה צדוקים מודים בה וכ"כ מהרש"א ולא נתפרש בדבריה' טעמא מאי ובתוס' הרא"ש כ' מדכתיב בחריש ובקציר תשבות ע"ש. וא"ל דעשה הוא דאיכא ולא כרת ואין הצדוקים מודים בכרת דמהגמרא לעיל דפריך הוצאה בהדיא כתיב לא תוציאו משא נראה דאין הצדוקים מחלקין בזה. מיהו קשה נימא דהצדוקים מפרשי' דאיכא חריש איכא שבת לומר אין שבת בשביעית כדבסמוך וי"ל דע"כ הצדוקין לא מפר' כן דהא חרישה לא כתי' בהדיא בשביעית ואיך יפרשו בזמן דאיכא חריש הא אינהו לא משמע להו דחרישה אסורה בשביעית ועיין בתוס' בבעיא דבסמוך דאין שבת בשביעית

דף ה' ע"א גמ' מביאין ב' פרים וכו' פירש"י דקמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר אחד ועמ"ש מהרש"א ועיין להתוספות לקמן בר"ה שבעה שבטים ע"ש

גמ' עשו ששה ותן רובו של קהל משמע דוקא ששה אבל מיעוט שבטים לא וכ"ה בירוש' אבל רש"י בד"ה רשב"א מ"ט כ' אפי' במיעוט שבטים והח"ן כ' דמהגמ' לעיל גבי אבע"א שבט שעשה בהוראת ב"ד יש הוכחה דאפי' במיעוט שבטים והיינו מדלא מוקי לה בשבט שעשה בהוראת ב"ד הגדול וחכמים דמחייבים אתו אפי' כר"ש ור"מ דפוטר משום דבעי רובא אלא ע"כ משום דלרשב"א משמיה דר"מ אפילו במיעוט שבטים מחייב וליתא דמ"מ קשיא לוקמה בשבט שעשה בהוראת ב"ד הגדול ובדליכא רובא דקהל דררב"א ל"מ אלא בהן רובו של קהל

גמ' ור"ש ג' קהלי כתיבי וכו' הקשו בתוס' אמאי לא קאמר דר"ש ס"ל ד' קהלי כתיבי ודריש חד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל וכן לר"מ ע"ש ונ"ל דכיון דמדכתיב לכל העם בשגגה משמע דבעי' דעברי ב"ד עם הקהל כדאיתא בסמוך א"כ אי אית להו ד' קהלי כתיבי מסתבר טפי לדרוש לגרירה מלדרוש להוראה תלויה בב"ד דלא מפקי' קרא דלכל העם בשגגה. מפשטיה אלא אי נ"ל הוראה תלויה בב"ד מקרא דלא אתי מיניה גרירה ועפירש"י לקמן גבי מאי דפריך אי בהוראת ב"ד ר"ש ל"ל ע"ש

דף ו' ע"א גמ' שעיר דר"ח דילמא לא מייתי וכו' ואפי' ידעי' דאיכא דמתו מן הציבור מ"מ דילמא לא מייתי רובא ואין להקשות כיון דספיקא הוא נזיל לחומרא דס' חולין בעזרה די"ל דאוקי רוב ציבור בחזקת חיים כדתנן בגיטין השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים

ע"ב גמ' ת"ש דתניא רס"א ה' חטאות וכו' יל"ד אמאי לא מייתי ממתני' בתמורה דט"ו ע"א דיליף ר"ש נתכפרו ועברה שנתה מולד ותמורה ומתו בעליה וה"נ יש ללמוד שותפות מתו ועברה שנתו ונתכפרו מולד ותמורה. וי"ל ממתני' דהתם י"ל דאין דנין אפשר משא"א ועיקר הלימוד דר"ש אינו אלא ממתו בעליה ומיירי במתו מקצת ציבור דהוי אפשר ואפי"ה אינה מתה דיליף מכפר לעמך ישראל כרלעיל אבל מייתו כל הציבור לא יליף משום דהוי אפשר משא"א וע"ש בתוס' בגמ' גבי מאי דקאמר קס"ד כי היכי דפליגי בנתכפרו פליגי במתו ע"ש. וא"כ שותפין דליכא למילף אלא מולד ותמורה לא ילפי' דהוי אפשר משא"א אבל מברייתא הלזו מייתי שפיר מדקתני שאין מיתה בציבור משמע משום דלא שייכא והוי אי אפשר ומשמע דיל ממתו כל הציבור וא"כ ע"כ דיליף אפשר משא"א וא"כ ה"ה שותפין

גמ' שאין תמורה בציבור. פירש"י דכתי' לא יחליפנו לשון יחיד. וקשה דהכא אליבא דר"ש קיימינן ובספ"ק דתמורה יליף ר"ש ממעשר ואיך שבק דרשא דר"ש ונקט דרשא דת"ק וי"ל משום דלס"ד דגמ' דבמה מצינו יליף ולאו משום דבחד מקום גמיר הו"ל דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בב"א דהא תמורה ילפא ממעשר מדבר שהיה בכלל דהוי כמו היקישא ולכך הוכרח לומר דר"ש מודה בדרשא דת"ק ולא אצט' היקיש' למעשר אלא למעוטי קב"ה

דף ז' ע"ב כגון שהיו שניהם מופלאין. עיין למהרש"א מה שהק' ועיין בתוספות ובתוספי הרא"ש

גמ' הוא בחלב שע"ג הקיבה. פירש"י והוי דבר שאין הצדוקין מודין בו כגון שטעו בין כזית לפחות מכזית ור"ל שטעו בשיעור הזית שאמרו ששיעור זית הוא גדול ואכלו פחות מן השיעור שאמרו והוא באמת כזית וכה"ג איתא בר"פ יוה"כ ע"ש ועיין במפרשים

גמ' ישגו יכול יהיו חייבין על שגגת מעשה. הקשו בתוס' הא מדכתיב דבר ולא כל הגוף ע"כ לאו בשגגת מעשה ועוד ב"ד אמאי מייתו טוביא חטא וכו' ע"ש. וי"ל דיכול דקתני היינו ר"ל דיכול יהא חייב גם בשגגת מעשה ויהא חייב בשגגת מעשה או בהוראה