משמרות כהונה חלק ג ד

מסכת הוריות דף ב' ע"א מתני' בין שעשו ועשה עמהם וכו'. כ' בתוס' צ"ע אם ב"ד מביאין כשבה ושעירה ע"ש ומפשט לשונם נראה דהספק הוא אם כשעשה היחיד עפ"י הוראתם אם מביאין ב"ד כשבה או שעירה כמו אם חטאו רוב ציבור דב"ד מביאין ע"י פר אך מהגמ' לקמן יש להוכיח דב"ד פטורין כה"ג. והוא ממאי דאמרי' זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ומייתי מדתניא הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים ומוקי לה ביחיד שעשה בהוראת ב"ד ואם איתא דב"ד חייבין מאי קאמר ר"מ פוטר הא מ"מ ב"ד חייבין שהרי. כל היכא דאיכא חיובא לחד מנייהו לא מתני פוטר כדמוכח מדפריך אי ברוב ציבור מ"ט דר"מ דפוטר הרי דאע"ג דאיכא למימר פוטר הציבור כיון דב"ד חייבין לא מתני פוטר כיון דר"מ פוטר הציבור ומחייב ב"ד ורבנן איפכא ובמסקנא כי מוקי לה ברוב ציבור מוקי לה כר"ש דרבנן מחייבי ב"ד וציבור ור"מ פוטר לחד מינייהו אבל אי אפי' רבנן לא מחייבי אלא לחד אי ר"מ לא פטר אלא לחד מינייהו לא מתני פוטר ואין לומר דאה"נ הספק של התוס' הוא אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אי מחייבי גם כ"ד דהשתא רבנן מחייבי ב"ד ויחיד ומתני ליה שפיר ר"מ פוטר לחד מינייהו שהרי אי איכא לספוקי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד דמחייבי גם ב"ד אינו אלא לר"ש דברוב ציבור מחייבי ציבור וב"ד אי גם ביחיד כן אבל אי ברוב ציבור ל"מ תרוייהו אין מקום להסתפק ביחיד והגמ' כי מוקי לה ביחיד אכתי לא ס"ד לאוקמה כ"ח עד לבסוף וא"כ למ"ד יחיד בהוראת ב"ד חייב אין ב"ד חייבין וא"כ היכי קאמר ר"מ פוטר אלא ע"כ ב"ד ל"מ על היחיד העושה בהוראתן וכ"נ מגמ' לקמן דקאמר מתקיף לה ר"פ ודילמא לא הן ולא ב"ד הרי דיחיד שעשה בהוראת ב"ך אין ב"ד חייבין ע"כ נראה דספיקן של התוס' הוא אי ב"ד עשו הן עצמן על פי הוראתם אי מחייבי כשבה ושעירה כיחיד די"ל דאנוסין הם כיון שעפ"י הוראתם עושים ואע"ג דמחייב קרבן באומר מותר מ"מ עפ"י הוראה גרע טפי

גמ' הורה לעשות חייב וכו' וברישא ה"ה דהו"מ למתני הורה בלא לעשות פטור דהוי רבותא טפי מלמד כדרך שהיה למד

גמ' הורו לה ה"ד להנשא והלכה וקלקלה: פירש"י מדקתני להנשא דייק. וכ' מהרש"א די"ל דמ"ש להנשא כדי לחייבה בקלקלה אלא משום דב"ד לא היה להם לחוש לזה וכו' ע"ש וקושיתו אינה אלא אי פי' קלקלה בזנות אבל אי אלמנה לכ"ג אי ב"ד נחתי להכי הול"ל להנשא בהיתר שהרי אלמנה לכ"ג נמי בת נישואין ולפ"ז ניחא מ"ש רש"י קלקלה בזנות דלא כר"י דת"כ ומהרש"א עמד ע"ז ולפי"ה י"ל דרש"י נחית לומר דאפי' למ"ד מתה א"ש מאי דדייק בגמ' מדקתני להנשא ועי"ל דס"ל לרש"י דאי הגמ' כאן ס"ל כמ"ד אלמנה לכ"ג לא הול"ל אף אנן נמי תנינא אלא הול"ל תנינא ומאי קמ"ל ר"ד ועוד דהו"ל להקשות אשמואל אלא ע"כ דס"ל כמ"ר זנתה ומשום די"ל דלהנשא הוא לחייבה בזנות להכי לא נקט לה בלשון קשיא אלא בלשון סיעתא דמ"מ לא הי"ל לב"ד לחוש וכו' וכמ"ש מהרש"א

גמ' מיתיבי מע"ה פרט למומר וכו'. משמע ליה להגמ' דליכא מאן דפליג אדרשא דבעי' שב מידיעתו ות"ק דאצט' למדרש מקרא דמע"ה היינו דבעי למיפטר אפי' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ולכך הוצרך רש"י להביא הבינייא דא"כ מומר לאכול חלב וכו' ואפי' למ"ד לקמן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לפ' אהך דבעי שב מידיעתו אלא דס"ל דשאני עשה בהוראת ב"ד משום דאי מתיידע להו לב"ד וכו' ואע"ג דהשתא לא ס"ד הגמ' לשנויי הכי גבי נתחלף חלב בשומן מ"מ בעשה בהוראת ב"ד ממש ידע לה להך סברא דאי מתיידע להו לב"ד וכו'

ערב גמ' תרתי למ"ל בתוספי הרא"ש במתני' כ' דמתני' לא זו אף זו קתני לא זו אחד מהם דחייב משום דכיון דהוא ידע בנפשיה דטעו בודאי לא הסכים עמהם ובעי' עד שיסכימו כולן אלא אפילו תלמיד וראוי להוראה ולא זו אלא אפי' גמיר ולא סביר ע"ש ולפ"ד צ"ל מאי דפריך תרתי למ"ל היינו תלמיד א' וראוי להוראה שני דרישא דאחד מהם לא זו אף זו קתני ומ"מ מ"ש דבעי' שיסכימו כולן רבי יונתן הוא דאמר הכי לקמן ואיתותב ומסקנא דגמ' לא בעי' עד שיסכימו כולן איברא דהר"מ בה"ש פ' דבעי' שיסכימו כולן וע"ש להלח"מ

גמ' הרי אלו ג' מיעוטין כ' בתוס' מהק"א איטנגין דהיכא דהיכא דאיכא למידרש לא דרשי' במיעוט אחר מיעוט ע"ש ואין להקשות מדאמרינן בגמ' בפ"ק דמנחות ד"ט ע"ב דהא דכתיב שמאלית למידרש דכ"מ שנא' כף אינו אלא ימנית ופריך דילמא אין מיעוט אחר מיעוט ע"ש דשאני התם דמאי דאיכא למידרש אינו לגופיה אלא לעלמא כ"מ שנא' כף וכו' ולכך פריך דטפי עדיף למידרש אין מיעוט אחר מיעוט דאתי לגופיה מלמידרש לעלמ' אבל כל היכא דאיכ' למידרש לגופיה לא דרשינן ליה במיעוט אחר מיעוט

גמ' ש"מ מיעוט בהוראת וכו' הקשו בתוס' מהר"א איטנגין מנ"ל מקרא דיחיד בהוראה חייב ע"ש ול"ק דדוקא למ"ד פטור הוא דבעי קרא כדמוכח בפ' המצניע דצ"ד ע"א אבל למ"ד חייב מסברא דכיון דשוגג עפ"י הוראתם הוא הוי כשגגת מעשה דחייב

דף ג' ע"א גמ' ר"מ סבר יחיד שעשה בהורא' ב"ד פטור הק' בתוס' דילמא ר"מ סבר דוקא יחיד אבל ב' וג' פטורין ופליג אברייתא דת"כ ע"ש ואע"ג דברייתא דת"כ בשגגת מעשה מתניא מ"מ למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב טעמיה הוא משום דס"ל דבכלל שוגג דקרא הוא דמ"ל שגגת מעשה מ"ל שגג עפ"י ב"ד ולמ"ד כטור הוא דאצט' ליה קרא לפטור בפ' המצניע וא"כ אי ס"ל כברייתא דת"כ דגבי שגגת מעשה אפי' ב' וג' כיחיד דמו ה"ה בהוראה מיהו מדברי התוס' עצמן לעי נראה דלא ס"ל הכי ועמ"ש בדיבור הקודם

גמ' מ"ס ב"ד משלים לרוב ציבור לפי גירסת ס"י בפירש"י ר"מ הוא דס"ל ב"ד משלים לרוב ציבור וחיוב ופיטור דקתני ברייתא אכשבה ושעירה קאי ול"ד למאי דפריך אי ברוב ציבור מ"ט דר"מ ולא מוקי לה ר"מ פוטר הציבור ורבנן מחייבי הציבור דכיון דכולהו בפר מיירי הו"מ למינקט נמי איפכא ר"מ מחייב ב"ד ורבנן פטרי ב"ד אבל השתא ר"מ ורבנן אכשבה ושעירה דקרבן יחיד קאי ועמ"ש מהרש"א

גמ' אלא כי תבעי לך. כ' התוס' צ"ע אי הוה מצי למבעי נמי למ"ד ב"ד מייתי וכו' אם מתו מיעוט ציבור וכו' ע"ש. ומאי דאמרינן לעיל מרובים ונתמעטו היינו פלוגתא דר"ש ורבנן לאו דמתו מקצת ציבור אלא דנתוספו על הציבור שבאו מח"ל לארץ ועי"כ