משמרות כהונה חלק ג שה

לנרות ע"ש ותמהני דהגמרא שם בדנ"ט פריך ותקדום קטורת לפסח יאוחר דבר וכו' ומשני כתיב אותו ואי איתא לס"ד הול"ל יוקדם קטורת לתמיד כיון דלא ס"ד דרשא דאותו גם לברייתא דמייתי הגמ' שם תניא בי קושיין דלא ס"ל דרשא דאותו וקתני קטורת אחר תמיד וע"כ מדרשא אחרינא נ"ל קטורת אחר תמיד וכן מבואר ביומא דל"ד ע"א דנ"ל מכמנחת הבקר וכנסכו אלא דהק' הגמ' שם ביומא דפריך ואימא כמנחת הבקר דקטורת קודם לתמיד אמאי לא משני אמר קרא אותו וצ"ל דבעי לשנויי אפי' לתנא דבי קושיין דלא דריש אותו הק' מהרש"א ז"ל בפסחים שם כי פריך הגמ' ותקדום קטורת לפסח יאוחר וכו' אמאי לא פריך מכח תדיר ע"ד שהק' התוס' שם ע"ש ותראה דלגבי מעשה דמים ואינו מעשה דמים כמו פסח וקטורת לא מהני לן טעמא דתדיר משום דמעשה דמים עדיף כדתנן בזבחים דפ"ט עופות קודמין למנחות משום מעשה דמים ואף דהתם אין תדירים מ"מ י"ל דא לגבי תדיר מעשה דמים עדיף ולא להתוס' אלא בתמיד ופסח דתרווייהו מעשה דמים נינהו

פיסקא י"ז אין מביאין מנחת בכורים פי' זרע אברהם ביכורי פירות וק' דבמנחות דס"ח קאמר ר"ן בר יצחק דבפירות אם הביא בשר ע"ש בפירש"י הן אמת שהרמב"ם ז"ל בחיבורו השמיט להא דרנב"י וכבר התי"ט עמד בזה ועיין לה' ח"ן שם

פיסקא י"ח ת"ל פרים בני בקר שנים איל אחד והיינו קרא דפסח דכתיב ביה יהיו ור"ל דילפי' מפסח למצויין כדילפי' מיניה באינן מצויין וכולה מילתא ילפי' מפשח ומ"ש הז"א דקרא דעצרת הוא וכיון דכתיב מניין ילפי' מפסח ליתא כיון דילפי' מפסח באינן מצויין בלא שום קרא גם במצויין ילפינן מניה ומניינא למה ליה ועיין במפרשים

פרשת מטות

פי' א' להוציא את הקטן ואת בן י"ג שנה ויום א' כ"ה הגי' בכל הספרים ישנים והז"א תמה דהיכי ס"ד למעטו הא גדול לכל התורה כולה ע"ש. ולפי מ"ש הרמב"ם בפ' י"א מה' נדרים דבן י"ג ויום א' אפילו לא הביא ב' שערות נדריו קיימין אע"פ שאמר אינו יודע לשם מי נדר ע"ש א"ש דבבן י"ג ויום א' ולא הביא ב"ש איירי וס"ד למעוטי משום דבכל התורה כקטן חשבינן ליה כיון שלא הביא ב"ש ולכך אצט' למילף מנזיר דנדריו קיימין הן אמת שדברי הר"מ תמוהים מסוגיא דנדה דמ"ה דפריך אי לא הביא ב"ש קטן הוא וכן בדמ"ו ע"א ע"ש וכבר תמה עליו המש"ל ועיין למהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב באות מ' מופלא הסמוך לאיש מ"מ גירסת הספרים דספרי מסייעא ליה להרמב"ם ז"ל ע"ש

את שהסמיך נדרו וכו' מה שפי' הז"ר דהיינו דתלי ליה בדבר הנדור נראה עיקר ומה שהק' הז"א דלאסור איסר כיון דקאי אשבועות כדקתני סיפא מנ"ל נדרים ע"ש ל"ק דקאי על שניהם כדמו' ברפ"ג דשבועו' דאיסר שייך בין בנדרים בין בשבועות ועיין בנדרים דף י"ד ע"א

קבל עליו בנדר ובשבועה וכו' פי' הז"ר דהיינו שקבל עליו בלב ולא הוציא בשפתיו ולפי זה מכאן תיובתא לשמואל בפ"ג דשבועות דכ"ו ע"ב דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ועיין להסד"ר ולהרב שמחת יו"ט סי' ומ"מ עפי"ד ספרי ניחא מה שהק' התוס' שם דלמסקנא דב' כתובין הבאין כא' א"צ לקרא דלבטא בשפתים ע"ש דאי לאו קרא דלבטא בשפתים הוה מפקי' מלאסור איסר ע"נ דספרי

הרי שהיה חכם וכו' וכן איתא דרשא זו בנדרים דף פ"א ומכאן י"ל על רש"י ז"ל שם דס"ה ע"א שכ' וא"ר דת"ח מפר לעצמו

בבל יחל ובל תאחר נר' דמ"ל תרוייהו בנדרי הקדש כגון שאמר הרי עלי להביא קרבן בתוך ג' רגלים ועיין בנדרים דף ג' ובדברי הר"ן ז"ל שם ע"ש ועיין להסד"ר

מקיש אשה לאיש עיין בד"ה ד"ו דמבע"ל אי אשה איתא בבל תאחר מי אמרי' הא ליתא בראיה א"ד הא איתא בשמחה וא"ל אביי ות"ל דאיתא בשמחה ומסיק דאביי לדבריו דר"ז קאמר הרי דר"ז מבע"ל ולאביי מסיק כיון דליתא בשמחה ליתא בב"ת והוא תימה מברייתא דספרי ועיין להסד"ר ונ"ל דהנה איתא לעיל שם כיון שעברו עליו שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת וכ' התוס' דשנה בלא דגלים בעלייה לרגל אבל בב"ת דשנה בלא רגלים מיפשט פשיט"ל דעובר בב"ת מהיקשא דספרי דכיון דאינם תלויין בעלייה לרגל מוקמי' היקשא בהו כנ"ל

ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה אינו אלא שבועה וכו' לאביי בריש פרק ג' דשבועות דאיסר מתפיס מפ"ל נמי לספרי במתפיס ומכאן קשה למ"ש התוס' שם בד"ה ואלו דואסרה איסר בנדר איירי דבספרי מוכח דהוא בשבועה וכ"נ מפשטיה דקרא דכל מילי דכתיבי גבי אב כתיבי גבי בעל וכיון דגבי בעל כתיב איסר בשבועה גבי אב נמי איסר דכתיב היינו שבועה ובהכי ניחא דל"ד למבטא דכיון דכתיבי בענינים חלוקין כיון דבחד כתיב בשבועה ובחד לא כתי' בשבוע' הו"א תרוייהו פעמים מתפיס ופעמים שבועה בפ"ע ול"ד לאיסר וניחא קושי' התוס'

ה"ג ובטל בלבו וכו' מכאן ראיה למ"ש הרא"ש דביטול בלב מועיל ואצ"ל טלי ואכלי אלא כדי להודיעה ומ"ש הז"א דמכאן ראיה להר"מ בפ"ג דין ז' ע"ש ליתא דהרי מסיים הר"מ וכופה אותה וכו' וע"כ כמ"ש הלח"מ וצ"ל לדעת הר"מ דהכא באומר בשפתיו בלחש ובלבו ל"ד

ונדריה עליה שבאו עמה וכו' אמרת ק"ו וכו' נר' לי עיקר דה"ק דלנשואה לא צריך קרא דאתיא מק"ו דארוס' וע"כ דמוקמי' ליה בארוסה שבאו עמה ועיין בז"ר וצ"ל לפ"ז דרישא דקרא דאם היו תהיה לעולם מוקמי' ליה בארוסה ולא דרשי' לנדרים שבאו עמה אלא לסיפא דקרא ונדריה עליה דעליה הוא דקיימי' גם לפי"ז דלנשואה ל"צ קרא דאתי מק"ו ע"כ קרא דואם בית אישה נדרה מוקמי' ליה ליתומה בחיי האב כר"עק לקמן בפי' ב'

פיסקא ב' ר"עק אומר זו יתומה בחיי האב נר' דהיינו יתומה בחיי האב ונתארסה דמפר הבעל לחודיה דלא אמרי' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אלא בנתארסה ברשות האב דבשעת אירוסין חל על נדרים שלה כח שניהם אע"פי שעדיין לא נדרה אבל אם בשעת אירוסין כבר בגרה או שנעשית כבר יתומה בחיי האב מפר הבעל לחודיה אע"פ שעדיין היא ארוסה וס"ל לר"עק דלנשואה לא צריך קרא דאתיא מק"ו כדאיתא לעיל מיהו הר"מ ז"ל לא הביא דין זה דאם נתקדשה אחר שיצאה מרשות האב מפר הבעל