משמרות כהונה חלק ג רפג

דעומד בב' שהרי מפשה בב' הוא דילפי' ליה אלא ע"כ דלא אצטריך הילפותא לעומד בב' אלא לנותן לו שבוע ומ"מ סדר הכתובים קשים להולמן לפ"ד רז"ל דמדוע התחיל בחוזר בב' ולא גמר משפטו והפסיק כינו ובין משפטו בדין פשה בב' ונ"ל לישב דהנה בסיפא דברייתא הלזו דרשי' קרא יתירה דגבי חוזר בב' אחרי הקצות ואחרי הטוח דלא אצט' כיון דכתיב אחר חלץ אלא דאתא לחזר בג' והשתא א"ש דה"ק קרא אם חזר בב' אחר חלץ בפשה בא' וג"כ אם חזר אחרי הטוח בפשה בב' דהיינו קרא דובא הכהן דמוקמי' ליה בפשה בב' או אם חזר בשנים אלו דהיינו חזר אחר פשה דא' ואחר פשה דב' אז ונתץ את הבית ובדין הוא דלכתוב נמי עומד בב' כאן גבי פשה בב' אלא משום דבעי דליכתביה באפי נפשיה כי היכי דליכתו' עליה אחר הטוח ולא כתי' חולץ וקוצה לאשמועי' דבהזכרת חדא מנייהו סגי כי היכי דלאייתר אחרי הקצות ואחרי הטוח דכתיב גבי חוזר בב' לדרוש אותו דקאי אחוזר בג' דממאי דלא כתיב שלשתן בעומד בב' הוא דשמעי' האי דרשא

לפי שמצינו בבית המוסגר דלא מטמא אלא מתוכו כ' הק"א דכתיב והבא ע"ש וכן פירשו. התוס' ביבמות דק"ג דמאי דתנן מוסגר מטמא מתוכו היינו ביאה ולא נגיעה ונסתפק ר"י בנגע מתוכו בלא ביאה וממאי דתניא לעיל בקרא דבנגע נראה בבית דדוקא מתוכו אין לפשוט דההוא בנולד הנגע מתוכו ולמעט נולד הנגע מאחוריו ע"ש אבל רש"י ז"ל שם מפרש מטמא מתוכו היינו נגיעה בלא ביאה ונ"ל מכנגע נ"ל בבית ובמוחלט דמטמא גם מאחוריו בנגיעה מטמא הוא ע"ש ובעיקר ספק שנסתפק ר"י ק"ל דאי איתא דמוסגר לא מטמא בנגיעה בלא ביאה מתוכו מנ"ל למדרש מטמא דגבי מוחלט לטמא אף בנגיעה מאחוריו נימא דלא הוסיף אלא נגיעה מתוכו ועיין להמש"ל בה' ט"צ מה שצדד בדעת התוס' ע"ש

פרק ה' כל כבוס בגדים האמור להחמיר וזה להקל פי' דאם הבגדים בידו א"צ שהייה כדי אכילה אבל אם לבוש צריך שהייה והק' המש"ל בה' ט"צ מנ"ל לרז"ל למדרש קרא על הלבוש בגרים נימא דלעולם בגדים שלבוש א"צ שהייה וקרא מיירי בעומר בפנים וידיו בחוץ ובגדים בידו דלא נטמאו אלא מכחו ובכה"ג הוא דהקילה תורה דבעי' שישהא כדי אכילה ולדעת רש"י בפ"ק דבקרא דבשאר טומאות דכתיב בגדיו היינו בגדים שלבוש דוקא ניחא דסתם בגדיו הוא שלבוש אבל לדעת התוס' דה"ה שאר בגדים ק' ע"ש ונר' דגם לדעת התוס'. ניחא שפיר דודאי דסתם בגדיו היינו שלבוש אלא דס"ל דאמרי' ה"ה בגדים אחרי' והכא אי מוקמי' לקרא בעומד בפנים ובגדים בידיו בחוץ אז לא מיירי בבגדים שלבוש וזה ודאי ליתא ועוד נראה דלק"מ דהא בפיסקא שאח"ז מצרכי' קרא לרבות בהמה וגויים ואי איתא דקרא בבגדי' שבידיו. שבחוץ איירי דלא מטמאו אלא מכחו הא בהמה וגויים לאו בני טמויי נינהו

צפור שחייה חוץ לעיר ואיזה זה דרור צ"ע אמאי לא דריש דרשא. זו בקרא קמא דגבי טהרת מצורע גופיה דכתיב נמי ושלח את הצפור החיה ובודאי דגם שם בעי' דרור וכן הוא במשנה פי"ב דנגעים ודע דמכאן מבואר דצפור דרור טהורה מיהו אפשר דאיכא נמי מינין טמאים שגם הם דרור ועיין להתוס' כפ' שלוח הקן דקל"ט ע"ב ולהמש"ל בה' ט"צ

פרשת זבים

פרשה א' עד שתצא טומאתו חוץ וכו' ומה אם הזבה וכו' צ"ע דאיכא למפרך מה לזבה שכן מטמאה באונס כדאי' ברפ"ד מחוסרי כפרה ע"ש וצ"ל דסמיך ההיקשא דלזכר או לנקיבה עיין בפרק כיצד הרגל דכ"ד ע"ש

זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא וכו' רש"י ז"ל בכריתות די"ד רע"ב כ' זובו ומימי רגליו ילפי' מרוקו ע"ש והוא תימה דזובו בהדיא כתיב זובו טמא וי"ל למ"ד בקמא דכ"ה שכבת זרעו טמאה אף דאפשר בלא צחצוחי זיבה וילפי' לה מק"ו מרוקו והביאו התוס' במס' נדה דנ"ה ע"ש וס"ל לרש"י דברייתא דמני לכולהו דיני דזב אתיא ככ"ע ושכבת זרעו בכלל זובו וע"ז הוא שכ' דילפי' לה מרוקו

יכול יהא הדם וכו' ת"ל הוא וכו' הרב מהר"ח בן עטר ז"ל בס' אור החיים הקשה ברבויא דזאת לחודיה סגי דכיון דדם ומימי רגליו אתו תרווייהו בק"ו מרוקו וכתיב וזאת דלא אצט' וע"כ דגלי לן קרא דלא נילף מק"ו מדאצט' וזאת וכיון דליכא אלא חד ריבויא ממילא מוקמינן ליה במימי רגליו דמסתבר כדאמרינן בגמ' דנדה דנ"ה ותי' דהשתא דכתיב וזאת מוקמי' הוא על האדם ולא על הזוב וליכא השתא אלא חד רבויא ע"ש ולישנא דגמ' דאמר ואיפוך אנא לא מתיישב לפי תי' זה וקושיתו נראה דל"ק דאי לא כתיב אלא וזאת הוה מוקמי' ליה לרבות החלב דלא אתי מק"ו מרוקו והנה ילפי' דם ומי רגליו מק"ו מרוקו ואהני ק"ו ואהני קרא שפיר וע"ש בגמ'

פרק א' בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם הק' מהר"ח בן עטר ז"ל בס' אור החיים אמאי אצט' קרא להכי הא נ"ל לעיל מטמא הוא דאין דם היוצא מן האמה טמא ע"ש מה שתי' ועיין בגמר' בנדה דל"ב דמצריך תרי קראי לדם ולש"ז אדום שאינו מטמא בזיבה וא"כ לק"מ אך בגמ' גופא ק' דבגמ' שם דנ"ו נ"ל מקרא דדם היוצא מן האמה טהור וע"ש בתוס' ובזה ודאי צריכין לתי' הרב ז"ל ונ"ל סיוע לתי' הרב מדברי הר"מ בפ"א מה' משכב ומושב שכ' בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם והשמיט הא דאינו מטמא בדם ולא כ' אלא אודם ובגמ' מצריך להו תרי קראי ולפ"ד הרב ניחא שפיר דכיון שהביא שם בסוף הפרק הא דדם אינו טמא ידעי' שפיר דאינו מטמא אך ק' דתניא לעיל דלאו הא בהא תליא דאשכחן שעיר המשתלח דגורם טומאה ואינו טמא אשר מטעם זה הוא דאצט' קרא לזוב גופיה דטמא וממילא ל"ק קו' הרב ז"ל ולישב מה שהשמיט הר"מ ז"ל דם נר' דודאי הסברא היא דש"ז אדום טמא טפי מדם כיון דמין זוב הוא אלא שלקה באודם ולכך אצט' תרי קראי דמחד קרא הוה מוקמי' ליה לדם דמסתבר דטהור טפי מאודם וא"כ כיון שפסק הר"מ דאודם אינו מטמא כ"ש הדם וא"צ לאומרו

ומה אם הזב שהוא טמא בדם וכו' עיין להתוספות

בנדה דל"ב שכ' דגלוי מילתא בעלמא הוא וליכא למיפרך ע"ש ודלא כהק"א ע"ש

פרשה ב' במשכבו ולא בחבל היוצא מברייתא הלזו מבואר דחמשה ועשרה גופייהו טמא ועיין בגמ' בפא"ט דנ"ד ע"ש כ' הק"א מדין יד הוא דמטמא החבל וכ"כ הר"ש ז"ל במסכת זבים ע"ש ובזה יתורץ מה שהק' התוס' בחולין דקי"ח ע"ב בד"ה