משמרות כהונה חלק ג רסח

דעבד ומביאו השב"י ע"ש ונ"ל דבעינן עבודה גמורה דא"א דסגי במעשה מחט מאי פריך הגמ' דיוקא דרישא הא חלה ד' אדיוקא דסיפא דנימא דבחלה ד' דין אחר יש לו דבעי' בהנך ב' דעביד עבודה גמורה אבל בג' סגי במעשה מחט ובחלה כל ו' אי עביד מעשה מחט בכל ש"ש א"ח להשלים אלא ע"כ דגם בעבד ג' בעינן עבודה גמורה ועיין להריטב"א בחי'

רבי אומר וכו' אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו כ' הזר"ע אבל כאן במוכר עצמו ע"ש ולפ"ז רבי ס"ל מוכר עצמו נרצע וע"כ דה"ט משום דיליף שכיר שכיר וא"כ ע"כ דס"ל רבו מוסר לו שפחה כנענית דבעי' אהבתי את אדוני. וק' דבגמ' בתמורה ד"ל ע"א אמאי לא מוקי פלוגתא דרבי ורבנן גבי אתנן במוכר עצמו דר' ס"ל מוסר לו ש"כ ושריא ליה ולכך לא הוי אתנן ורבנן ס"ל אינו מוסר לו ש"כ אלא ע"כ דפסיק' ליה להגמר' דרבי ס"ל אין רבו מוסר לו ש"כ דרבנן לא מפרשי מאן נינהו ולפמ"ש הריטב"א בקדושין דף י"ד ע"ב דאפי' למ"ד אינו מוסר לו היינו בע"כ אבל מרצונו שריא ליה ניחא שפיר אך התוס' שם דט"ו ע"א גבי מ"ט דרבנן דכתיב אזנו וכו' ממה שהק' בלא"ה הא בעי' אהבתי וכו' נר' דלא ס"ל כס' הריטב"א והא דל"מ הגמ' בתמורה במוכר עצמו צ"ל דפסיקא ליה דר' ס"ל אינו מוסר לו ש"כ מכח הנך קראי דמייתי הגמ' בקדושין וס"ל נרצע אע"ג דל"מ למי' אהבתי וכו' דכיון דאיכא גזרה שוה דשכיר שכיר וע"ד שכ' התוספ' שם בתירוצם לקושייתם הנז' אבל ק' ע"ד התוס' הללו מאי פריך הגמ' שם ד"כ אשמואל דאמר עבד שהוא כהן אסור בשפחה מדתניא וחכ"א חין עבד כהן נרצע משום דהוי בע"ע ואי איתא ק"ל דבעי' אהבתי וכו' ומאי פריך נימא דברייתא אצטריך לטעמא דבע"מ דאתי אפילו במוכר עצמו אבל טעמא דאהבתי וכו' לא אתי במוכר עצמו דס"ל לרבנן ג"ש דשכיר וס"ל דאין רכו מוסר לו ש"כ מהנך קראי דלו ולא למ"ע וס"ל מוכר עצמו נרצע דלא דרשי' אזנו ולא אזן מ"ע כיון דלאו הא בהא תליא וי"ל דבמוכר עצמו לא שייך נמי האי טעמא דבע"מ הגמ' שם פריך ויעשה בע"מ ומשני דבעי' ושב אל משפחתו והאי קרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד הוא דכתיב מיהו מדברי התוס' בריש חגיגה בד"ה לישא וכו' נראה דגם כמ"ע איכא ושב אל משפחתו דס"ל דמשכיר שכיר ילפינן גם זה וע"כ דס"ל כדברי הריטב"א אבל לדברי התוס' דקדושין צ"ל דס"ל במ"ע לא בעינן ושב אל משפחתו

פרשה ד' שימעני אפילו סטרו סטירה וכו' פי' אפי' הכוהו עשרה ב"א ומת דכל אחד לא עשה כ"א סטירה ח"ל ומכה איש ומת ער שתצא נפשו ע"י אחד לבדו ואתיא כמ"ד פטור דפלוגת' דתנאי היא בפרק הנשרפין דע"ח אלא דהתם מפיק לה מקרא אחרינא ע"ש בגמ'

או אינו אלא שלא בהתראת עדים וכו' הזר"ע חמה ע"ד התוס' בסנהדרין דמ"א ע"א התראה בעיר הנדחת מנ"ל ע"ש מגמ' שם דף קי"א ע"ב דמפיק לה מקרא דלאמר ועיין להשב"י ונ"ל במ"ש התוס' שם בד"מ ע"ב בד"ה מנין דהגמ' שם מיירי במאי דבעי' שהמית בתוך כ"ד של התראה ע"ש וא"כ י"ל דהגמ' בדף קי"א מיירי בהתראה סתם דבעי' קרא בעיר הנדחת משום דלא כתיב מזיד בקרא והתוס' מקשים מנ"ל דבעי תכ"ד של התראה: יכול אפי' המזיד והשוגג וכו' הקשה הרא"ם היאך ס"ד דשוגג חייב מיפה הא כתיב ואשר לא צדה והזר"ע תירץ דשוגג דרך עליה קאמר דאינו גולה ע"ש והיא סברת ר"ח בפ' הגולין ד"ט ע"א ופריך ליה רבה דרך ירידה דישראל גולה איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג וע"ש בתוס' ועיין להשב"י ועיין להתוס' בכתובות דל"ח רע"א ע"ש

פרשה ט' הפיל ב' שניו באחת וכו' ה"ז יוצא ב"ח וכו' עפ"ז ניחא ליה מה שי"ל בגמ' קמא דע"ג ע"ב דפריך דמי כוליה עבד בעי למיתב לרבו ע"ש דאמאי לא פריך דמי כוליה עבד ודמי שינו בעי למיתב לרבו שהרי חיו מפסידין לרבו גם דמי שינו וע"פ הברייתא הלזו י"ל דהוה מוקמי' לה שהפיל וסימא בב"א דהשתא ליכא למיפרך אלא דמי כוליה עבד וכו' ורש"י שפירש שם בזא"ז הוא לפי המסקנא דהתם ומ"ש השב"י דקסבר האי תנא דיוצא בשן ועין צריך ג"ש דמשמע דאי א"צ ג"ש אפילו בב"א בעי למיתב ליה דמי שינו אין נראה דאפילו א"צ ג"ש ביון שהוא בב"א בשעת חבלה אכתי עבדו הוא ודע דמאי דנקט ב' שיניו הוא לריבותא דסיפא דברייתא דבב"א אפילו שינו ועינו דב' מינין הם אינו נוטל כלום

פרשה י' עשה כל המיתות בנגיחה לפי' הגירסא שהביא השב"י מהילקוט בכלל נגיחה פליגא הך ברייתא אברייתא דמייתי הגמ' בריש קמא דקתני פתח הכתוב וסיים בנגיחה לו' לך זו היא נגיחה וכו' ע"ש בפירוש רש"י אבל לפי' גי' הספרים א"ש כהך ברייתא דכי יגוף נגיחה: תאמר כאן שלא עשה בי שאין מתכוין כמתכוין ק' דהיא גופא תיתי בק"ו מאדם לעשות שאין מתכוין כמתכוין בשור דבקמא דמ"ד לא יליף ר"ש לפטור שאין מתכוין אלא במה מצינו מקטליה וכיון דאיכא ק"ו עדיף ואפשר שלזה כיון השכ"י בד"ה רשב"י במ"ש וצ"ע וכו' ע"ש

אלא שור שיוצא ליסקל וכו' לכך נאמר לא יאכל בגמ' דקמא דמ"א פריך דילמא קרא לסקליה ולאיסור הנאה כדר"א וכ' בש"מ דהא דלא פריך: גם מחזקיה דלא יאכל לכ"ע הנאה במסמע משום דלחזקיה אי להנאה לחוד אתא ליכתוב לא תאכל ואא"ע מוקמי ליה להנאה אבל לר"א לא שני ליה בין לא יאכל ללא תאכל. והק' השב"י דאמרינן לעיל במכילתא בפ' בא בקרא דלא יאכל חמץ רי"א לעשות מאכיל כאוכל או אינו אלא לאיסור הנאה כשהוא אומר לא תאכל. הרי הנאה אמור הרי דר"י. ס"ל. בר"א דלא תאכל איסור הנאה כמשמע ואפ"ה דריש מדשני למאכל כאוכל ע"ש ול"ק דר"י לאו מדשני דריש אלא מקרא יתירה דס"ל כולהו קראי דחמץ לתוך זמנו כר"ש בפ' כ"ש דכ"ח ולא דריש לא יאכל כדדריש ר"ש אלא דס"ל קרא יתירה למאכיל דאיסור הנאה מקרא דלא האכל נפקא וכדמשמ' מירושלמי דפ' כ"ש דאמר ר"י כר"א ע"ש ועיין להשב"י שם בפ' בא ואי למאי דמשני לכתוב לא ישנה מאי קאמר ר"י או אינו אלא להנאה דא"כ ליכתוב לא יהנה י"ל דאי כתיב לא יהנה הוה לקי על ההנאה ולשינויא דגמ' צ"ל דאפי' השתא דכתי' לא יאכל לקי על הנאה דאי לאיסורה נ"ל מק"ו מע"ע או מערלה וכמ"ש השב"י בד"ה עגלה ע"ש ור"י ס"ל דחמץ לא אתי מנייהו דקיל דים היתר לאיסורו לאחר הפסח כיון דמוקי כולהו קראי בתוך זמנו ומברייתא דפ' בא גופא משמע כן דר"י מיתורא