משמרות כהונה חלק ג רסו

ליבעי ט"ו ולר"ח ט"ז נימא דיחלק סעודה של היום ע"ש דהרב לשיטתיה אזיל בספר כפות תמרים בספ"ג דר"ה דס"ל דשלש סעודות מדאורייתא. אבל לפמ"ש ר"י בכ"י בחי' בר"פ ע"פ והכלבו והרד"א ה"ד הע"הש בסרע"ד דג"ס מדרבנן אין ראיה כלל לומר דהיה מתכפל דאכתי בזמן ההוא לא נתקנו ג"ס וראיתי לה' משכיל לדוד שכ' אברייתא דלעיל דגרסי' אכלו משיורי הבצק ע"א סעודות של ל"א יום והיתרים של ה' שבתות דס"ל כר"ח דארבע סעודו' חייב בשבת ע"ש. ולפ"ה דדרבנן נינהו ליתא ועיין להמרדכי בפ' שדחה דעת הסוברים דאם יעשה שתי סעודו' בבקר ויפסיק בב"המז ביניהם מהני לקיום סעודה שלישית מדאמרינן בפ"ק דפסחים בי"ד שחל להיות בשבת משיירין מזון ב' סעודו' דא"א ג"ס מבע"ל ובהג"ה מר שם בשם הרא"ם דחה דב' סעודות היינו ב' שבועות ויחלקם לג' ע"ש וי"ל דאי מהני כה"ג מאי פריך בפ' כ"כ ליבעי י"ד לרבנן וט"ו לר"ח וצ"ע

פרשת יתרו

פרשה א' ששקולה יצ"מ וכו' עמ"ש השב"י בכונ' הרא"ם וליתא דכונת הרא"ם פשוטה לפניה דלפי הליכא למי' שכ' לא ילפי' דשקולה אלא משום דכתיב כל אשר עשה ופי' דהוא יצ"מ וקרי לה כל אשר עשה אבל משום דפרטיה לחודא לא ידעינן דשקולה ומ"ש וא"ת וכו' הוא לחזק הל"ל שכ' וכן היא מפורש בדבריו כוא"ת שכ' דלמ"ד דמפ' וכי הוציא בוא"ו ל"ל שקולה

שלא נתלה למשה הצדיק שעה אחת וכו'. עיין מה שכתב השב"י וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן בספ"ט מה' מלכים גבי דירין ס"ל דבעשה נמי אמרי' אזהרתן זו היא מיתתן והרמב"ן חולק בזה כמ"ש מרן הכ"מ ע"ש וגם הערל עצמו במיתה לדעת הרמב"ם והדכתיב כרת אם הוא בלא עדים והוא אומר שאנוס הוא שמתו אחיו מחמת מילה דבעי' לפחות עד אחד כב"נ כמ"ש הר"מ שם

פרשה ב' אלא דברים של בני אדם הגדולים וכו' עמ"ש השב"י ואיכא למידק אביי אמאי דייק מדברי הבעיין דממונו כשאר כל אדם הא כבר שמעי' לה מברייתא דלעיל דקתני עבר ע"ע ול"ת הרי הוא כהדיוט ומטעם דהו"ל דברי גדול וכדאי' שם הרי אפילו מלקות דהוא במקום מיתה כהדיוט וכ"ש ממונו ואפ"ל דאיכא לפרושי מאי ה"ה כהדיוט דמתחלל משררתו ונראה דגם דעת המבעי דבעי בשורו ס"ל כן דאי ידע לה דהול"ל דברי גדול מה"ט נמי תמעיט שורו דא"כ הול"ל דברי גדול ובהכי ניחא דהשמיט הר"מ בפי"ז מה' סנהרדין הך בעיא דס"ל דלפום מאי דמעטי' מלקות נמעיט נמי שורו ופ' בסוגיא דלעיל דס"ל דאינו מתחלל משררתו כדאי' התם בירוש' הביאו מרן הכ"מ ולכך השמיט שורו דממילא ידעי' דהיינו כשאר כל אדם וע"ש להלח"מ

פרשת החדש הזה

פרשה ב' כה כלשון הקדש מ"ש השב"י בישוב דברי התוס' שכתבו דלרבנן ל"מ להו עיכובא לא נהירא דא"כ לא הול"ל הגמ' לעיל אלא ורבנן כה לא מ"ל עיכובא ולא הי"ל להזכיר ככה ע"כ נראה דרבנן דלעיל לאו היינו רבנן דהכא א"נ אע"ג דכה לחוד לאו עיכובא כיון דנכללה עם ככה מדככה עיכובא כה דהכא נמי עיכוב' ומה שהק' השב"י בהשמטו' על הש"ש מדאי' בילקוט תמים שנולד מהול ע"ש אכתי קוש' הש"ש קיימא אגמרא דפ"ק דע"א ד"ו דקאמר ודילמא תמים במעשיו משמע דלא ס"ל האי דרשא דילקוט ותק"ל מתני' דנדרים: פרשה ג' יכול לא יעלה ולא יגע אבל עולה בדלופקא ת"ל עלות בהר ונגוע בקצהו הרא"ם גריס ת"ל ונגוע בקצהו ולכן פי' מה שפי' ע"ש אבל לגירסתנו י"ל דאחר דכתיב ונגוע בקצהו אייתר עלות לאסור אפילו עלות בדלופקא דהוי כמו שידה תיבה ומגדל וזהו עלות בהר וכו'

לא תגע בו יד לרבות שילה ובית עולמים וכו' המאירי הובא בס' חמרא וחיי בסנהדרין דט"ו הביא הירושלמי דאמרו אם ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים והביאו השב"י בהשמטות שבס' מועדי ה' והוא פלא דאפי' אדם הנכנס למקדש אינו אלא במיתה בי"ש אבל סקילה ודחייה לא שמענו וכמ"ש הכ"מ בה' ב"מ וחפשתי ולא מצאתי ירוש' הלז ומי יתן ידעתי ואמצאהו איה מקום כבודו. חיה מנין ת"ל אם בהמה ס"ל להאי תנא כבן עזאי בחולין ד"ע דלא שמיע ליה הא דחיה בכלל בהמה ועיין להזר"ע ולהשב"י

לקיים מה שנאמר ער שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו פירוש עד שהמלך מלכו של עולם בא למסבו ביום הג' ואז נתוודע הדבר שמה שאמר היום ולמחר פי' היום כמחר וטרם שבא למסבו דודי זה משה רבינו נתן ריחו וכוין אל האמת

פרשה ז' היתה בכלל או נפש כי תשבע לבטא וכו' פי' השב"י ויצא לידון בדבר חדש לאו איהו גמר מכלליה וכו' ובהשמטות דחה פי' זה ממ"ש התוס' בסוף שבועות דלא אמרי' כן אלא ביצא להקל אבל לא ביצא להחמיר והכא יצא להחמיר ע"ש ולא היא דהתוס' כ' שם הטעם משום דמה שיצא להחמיר אינו חידוש דמשום דכפר ממון החמירה עליו תורה אבל הכא דיצא להחמיר ואין לו טעם למה החמירה בתורה ודאי דהוי חדוש ולאו איהו גמר מכלליה וכו' וליכא שום חילוקא בין יצא להקל ליצא להחמיר ומ"מ עיקר פי' אינו מכוון בלשון המכילתא דפי' הז"ר עיקר

בדבור אחד נאמרו וכו' בגמר' בפ"ג דשבועות דכ"א פריך למ"ד אכלתי ולא אכלתי שוא מברייתא דקתני שוא ושקר אחת הן ומשני מאי אחד הן דבדבור אחד נאמרו וכו' ע"ש. וכ' תוספי הרא"ש ז"ל דלענין עדות היא דבשבועה לא שייך למי' הכי כיון דלא תשא בעשרת הדברות ולא תשבעו בשמי לשקר בקדושים ע"ש וד"ל דבשלמא אי השני מקראות בעשרת הדברות או שניהם בשאר פרשיות ניחא אבל קרא דכתיב בפרשה אחרת לא יתכן לו' דנאמר בעשרת הדברות די' דברות נאמרו ולא יותר וע"כ צ"ל דמאי דקאמר: הגמ' שניהם בדבור אחד היינו קראי דעדות ופריך הגמ' קראי דעדו' למאי הלכתא ומשני אלא מה שוא לוקה וכו' ומהשתא א"צ לשינוייא דבדבור אחד נאמרו. והן הנה דברי התו' בריש דכ"ב ע"ש. ואין להק' נימא אא"ע לעדות ת"ע לשבועה דחשוד על השבועה פסול לשבועה אפי' בחשוד לש"ש כדתנן בר"פ כל הנשבעין ונימא דמהכא נפקא ומאי פריך למאי הלכתא די"ל דא"כ יליף שוא משקר דאכלתי ולא אכלתי דאוכל ולא אוכל אינו פסול לשבועה