משמרות כהונה חלק ג רס

ובמהרש"א שם. ואכתי ק' אמאי לא פריך הגמ' אמילת' דר"י משמיה דר"יש ממ"נ קשיא דר"יש אדר"יש דאי לא דריש וי"ו הרי הכא דריש וי"ו ואי דריש התם וי"ו לבעלי מומין נדרוש ה"נ לבע"מ כמ"ש בתי' הראשון וצ"ל דלהאי תי' בתרא אין סברא לדרוש כאן לבע"מ דאין סברא לחלק גבי פיסול כהונה בין בע"מ לתמימין דכיון דתמימין מיפסלי ה"ה בע"מ ול"ד לחיובא דשריפה דבת כהן דהתם ועיין להש"י

הלכה ג' נושא אדם אשת בן אחיו וכו' עיין מ"ש הש"י בשם רש"י בס' הפרדס דף כ"א דבת אחות אשתו מותרת לו אחר מיתת אשתו ומשמע דבחיי אשתו אסורה ע"ש וממתני' בפ' אמרו לו דף י"ד ע"ב דקתני הבא על חמותו חייב משום חמותו וכו' ומשום אחות אשתו ע"ש מתבאר דשריא אפי' בחיי אשתו ועיין להר"מ בפ"ב מה' שגגות שפסקו להך דינא דמתני' וצ"ל דמפני מראית העין לבד אסרה

מסכת גרים

פרק א' הלכה ו' רע"ק אומר וכו' דברי ר"א ור"עק דבריית' הלזו סתראי נינהו לדבריהם דברייתא דגמ' בפ' החולץ דמ"ו והנח"י כדי להשוותם הגיה בברייתא דמכילתין בדברי ר"א בין מל ולא טבל לבין טבל ולא מל הוי גר ובדברי ר"עק מחק תיבת אין ע"ש. ודבריו תמוהים דאכתי דברי ר"עק סתראי נינהו דמדבריו כאן נראה דבטבילה לחודא הוי גר והא ליתא דר"עק ס"ל התם דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ מנ"ל דבטבילה סגי הא לדידיה לא ילפינן מאימהות דאין דנין אפשר משא"א וע"כ דר"עק ס"ל אינו גר עד שימול ויטבול דבטבילה לחודא לא סגי דאין דנין ובמילה לחודא לא סגי דהא יליף בפ' הערל מתושב ושכיר למעוטי מל ולא טבל וכ"כ התוס' בפ' החולץ שם דר"עק ס"ל אינו גר עד שימול ויטבול ומ"ש שם דס"ל כר"י היינו לענין מילה דהזכירו בקושייתם וכן י"ל על ה' שמחת יהודה וביותר י"ל עמ"ש שם דמדלא קאמר בפ' הערל למעוטי טבל ולא מל מוכח דבטבילה סגי והא ליתא דכיון דלדידיה ליכא למילף מאימהות מנ"ל דבטבילה סגי. ועפי"ז ניחא שי"ל שם בגמ' דאמרי' אר"י אינו גר עד שימול ויטבול ופריך פשי' יחיד ורבים וכו' והשתא מאי פריך הא ר"א ור"י שוין דבטבילה לחודא סגי וא"כ לענין טבילה לאו יחיד ורבים דהא תרי ותרי נינהו אלא די"ל דהא ר"עק ס"ל כרבנן דאינו גר עד שימול ויטבול והוי תרי ותלת והוו כמו יחיד גבי רבים ובפי' הברייתא נר' עיקר דגרסי' ר"י במקום ר"עק וכמ"ש עוד הנח"י ע"ש ומהרש"א ז"ל בפ' הבע"י מס"א הק' הלכתא אהלכתא דקי"ל כב"ה דמצות פ"ור בזכר ונקבה דילפי' מבריאתו של עולם א"כ דנין אפשר משא"א וקי"ל כד"עק מחבירו בפ' החולץ דפליג וס"ל אין דנין אפשר משא"א ע"ש והוא תימה דלאו מחבירו אלא מחביריו שהרי ר"א פליג עליה בילפותא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וס"ל דנין דורות מפסח מצרים אפי' דהוי אפשר משא"ש ור"י ס"ל טבל ולא מל הוי גר דיליף מאימהות א"כ דנין אפשר משא"א ס"ל כר"א והוו רבים גבי ר"עק. איברא דקושית מהרש"א קיימא באנפין כסגנון זה דקי"ל ברבנן דאינו. גר עד שימול מטביל ובשלמא מילה יש לו' דס"ל דבאבות טבילה נמי הואי אלא טבילה אמאי לא ילפי' מאימהות וע"כ דס"ל אין דנין אפשר משא"א הפך סברת ב"ה ואף גם זאת י"ל דלעולם ס"ל דדנין אפשר משא"א וטעמייהו דרבנן משום דס"ל דתושב ושכיר למעוטי טבל ולא מל דס"ל דלמל ולא טבל לא אצט' קרא דבאבות טבילה נמי הואי ור"עק דלא מוקי תושב ושכיר לטבל ולא מל משום דכיון דאיכא לאוקומי קרא במל ולא טבל דהשתא לא סתר שום ילפות' דאף דליכא קרא דגלי דבאבות טבילה הואי מ"מ אחר דמיעט מל ולא טבל מתושב ושכיר אמרי' דבודאי דבאבו' טבילה הואי אע"ג דלא כתיב קרא דאל"ה במה נכנסו תחת כנפי השכינה אבל כי מוקמי' לטבל ולא מל סתר ילפותא דאמהות ועוד דלדידיה אין דנין אפשר משא"א ולא אצט' תושב למעט טבל ולא מל ולכך מוקי ליה למל ולא טבל אבל רבנן י"ל דס"ל דבאבות טבילה נמי הואי ולא אצט' תושב למל ולא טבל אלא לטבל ולא מל ולעולם דנין אפשר משא"א ס"ל ועיין למהרש"א שם בפ' החולץ בתו' ועיין לה' טורי אבן בר"פ הקורא את המגיל' אהא דילפי' התם דהקורא למפרע ל"י דכתיב נזכרים ונעשי' מה זכירה למפרע לא דא"א לט"ו קודם לי"ד ע"ש

ודע דאיכא למידק בגמ' שם מאי פריך ר"א אדר"א הא י"ל דבהיקש דנין ובבנין אב אין דנין והתם גבי דבר שבחובה הקשה הוא מועבדת וכמ"ש התוס' שם: שו"ר דלק"מ דבגמ' במנחות דפ"ב מבואר דלר"א בבנין אב הוא דיליף ומאי דמייתי מועבדת לדברי ר"עק דפריך ליה קאמר אבל איהו בבנין אב סגי ליה ע"ש

הלכה ט' מותרין לו ואסורין לאחרים רע"א אם מותרין לו מותרין גם לאחרים וכו'. נראה דפלוגתייהו היא משום דאנן סהדי דנגע בהם כיון דהיה גוי באותה שעה ומש"ה ס"ל לת"ק דאחרים אסורין אבל לגבי דידיה אדם נאמן ע"ע יותר ממאה איש ור"עק ס"ל דאין לחלק בין לו לאחרים ואמרינן בירוש' דר"עק לחומרא וכה"ג פליגי תנאי בר"פ אמרו לו באמרו לו ב' נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דר"י ס"ל אדם נאמן ע"ע ואמרי' התם דלא אמרו ר"י אלא לעצמו ע"ש בפירש"י ורבנן פליגי דאפי' לעצמו אסורין וה"נ פליגי הני תנאי בהאי פלוגתא גופא שמעי' מהכא דלר"עק אין שום לחלק בין לו בין לאחרי' דאם היה מותר לו מותר גם לאחרים ות"ק פליג והר"מ בפ"י מה' משכב ומושב פ' כת"ק. וע"פ ברייתא הלזו מקום אתנו ליישב דברי המ"ב שכ' מרן בב"י בי"ד סי' קכ"ו שכ' דהא דאמרי' ע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום היא ה"ד לעצמו אבל לאחרים לא סמכי' אדבריו אלא אדברי ע"א ע"ש והקשה השע"א בפ"ט מס' אישות דין ל"א ע"ז מדאמרי' בפ"ג. דקידושין דס"ה ע"א המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ופריך. מדתנן היא אסורה בקרוביו וכו' דע"כ בע"א מיידי ע"ש והשתא לפ"ד המ"כ איך הוא מותר בקרובותיה נהי דלגבי דידיה עד אחר בהכחשה מ"מ קרובותיה אחרים נינהו ולא הי"ל לסמוך אדבריה אלא אדברי העד ע"ש וע"פ ברייתא הלזו י"ל דלפום ס"ד דגמ' דמתני' בע"א מיירי אתיא מתניתין כר''עק דלא בהכי דכיון דלדידיה שרי משום ע"א בהכחשה לאו הוא גם לאחרים שרי מיהו אנן קי"ל כרבנן דמחלקי בהכי כמו שפי' הר"מ ז"ל. ברם מהגמ' דפ' אמרו לו יש להוכיח דלא כס' המ"כ דאמרי' דלא אמרה ר"י אלא: לעצמו ואי איתא. דגם גבי ע"א נמי דוקא לעצמו אמאי לא אמרו בגמרא ארישא. דברייתא דאע"ל ע"א נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דקתני

דנאמן הוא ע"ע דדוקא לעצמו אלא ע"כ דדוקא בב'