משמרות כהונה חלק ג רנד

דמשקין הבאין מחמת שרץ בדקדוק

משנה יו"ד הוציאם שירדו עליהם אע"פ שרבו לפי' הר"מ ז"ל דמפ' לבבא דרישא ל לענין הכשר האי אע"פ שרבו אין בו שום רבות' דבלא"ה מוכשרים ממי הגשמים ולפי' הר"ש ז"ל ניחא

ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד מפשטא דלישנא משמע לאפוקי ידים מסואבות אתא וא"כ מכאן מוכח דמשקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי הפך דעת הר"מ ז"ל שהבאתי במשנה ח' אלא דהר"מ בחיבורו כשהעתיק משנה הלזו יישב זה בשינוי הלשון ששינה מלשון משנתנו ע"ש

פרק ו' משנה ב' כל הקמחין והסלתות וה"ט לפי שלותתין והיינו בשאר ימות השנה אבל קרוב לפסח לא לתתי מטעמא דחמץ והיינו דכ' המג"א והפר"ח בסי' קנ"ג דסתם מוכרים לא לתתי והיינו שאמרו בפ' כ"ש של גויים ועיין להחזו"ן

משנה ד' דבש דבורים הק' התי"ט דדבש תמרי' נמי דבש סתמא קרי ליה קרא ותי'. דבלשון בני אדם אית להו ליווי ע"כ. והק' החזו"ן דא"כ בשמן נמי מתחלק דינו לפי המקומות כמו ששנינו בנדרים דהנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין ובח"ל מותר בשמן זית משום דאזלי' אחר לשון בני אדם וא"כ הכא אי אזלי' בתר לשון בני אדם הוי דינו כמו נדרים ע"ש ולע"ד לק"מ דבנדרים ודאי דאזלי' אחר לשון ב"א ולכל עיר אזלי' בתר הל' שלהם אבל הכא איירי בדברי תורה אלא משום דאיכא ריבוי דכל משקה ומיעוט דמים אמרי' דלא מיעט אלא דבר אחד דהיינו שיש לו שם ליווי בכל המקומות אבל אם אין לו שם ליווי באחד מהמקומו' נכנס בריבוי דמסתברא דהיכא דאיכא מיעוט וריבוי לא ממעטי' אלא דבר א' הגרוע שבהם וכ"ש אם הריבוי כלשון כל כידוע ופשוט הוא

והנה מדנקט התנא שמן סתם משמע דכל מין שמן הוי משקה וכן הרמב"ם בחיבורו העתיק שמן ומרן בב"י א"ח סי' קנ"ט גבי דבר שטיבולו במשקה העתיק שמן זית ועיין לה' דברי אמת בקונטריס יו"ד ך דף צ"ז ע"ב: תם ונשלם מסכת מכשירין מסכת טבול יום

פרק א' משנה א' ר"י אומר אף של אורז ץ הר"מ פ' כר"י ועיין למרן הכ"מ ונ"ל דהר"מ ז"ל מפ' דת"ק פליג על ר"י וסובר דאף לב"ש אינו חיבור וא"כ לב"ה דקי"ל כוותייהו לכ"ע לא הוי חיבור וכ"נ מדברי הרב ז"ל דמפ' דריב"א בא להשמיענו דלב"ש הוי חיבור ע"ש דו"ק ותשכח

משנה ה' השעורה והכסמת עמ"ש הר"ש והתי"ט ז"ל ובתוס' חדשים תמה דבמנחות ד"ע ע"ב מחלק הגמ' בין לחה ליבשה ע"ש ונ"ל דס"ל להר"ש ז"ל דאי משנה זו ביבשה הו"ל למחשביה ללחה בהדי הנך דסיפא אלא ע"כ דבכל גוונא איירי

פרק ב' משנה ח' בעבוט שבחבית עיין לה' חזו"ן מה שהק' על מרן הכ"מ שכ' דביי"ן כיון דליכ' הית' אלא בלא שכשוך לא חמיר כולי האי דא"כ חמור ט"י מיי"ן וכו' ע"ש לק"מ דלענין זה ודאי חמיר דיי"ן לא אסיר אלא מטעם ניסוך וא"כ השכשוך הוא העיקר משא"כ גבי טומאה דנגיעה כך לי נגיעה דשכשוך כמו נגיעה בלא שכשוך ופשוט

פרק ג' משנה ו' שמשקין של טמא וכו' הרב פי' בין להכשר בין לטומא' וק"ל מאי מייתי הגמ' בכריתות די"ב דמקום חלב מעין הוא ממתני' דחלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון נימא דש"ה דהאשה טמאה וחלב של טמא א"צ לרצון ועיין להתי"ט ועיין להרב ז"ל בפי' מתני' דחלב אשה במסכת מכשירין ולהתוס' בשבת פרק חבית ודוק

פרק ד' משנה ב' האשה שהיא טבולת יום בגמ' דנדה פריך ממשנה זו דמשמע דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי אמתני' דנולד לה ספק ודקדק הר"ש ז"ל אמאי לא מייתי מרישא דאוכל מעשר ע"ש ונ"ל דמרישא לא ק"ל דס"ל דלעולם מצד הדין לאו כחלה אלא דלכתחילה מחמירין בה כחלה ולכך התם קתני תעשה בטהרה דלכתחילה יש לעשות בטהרה היכא דליכא פסידא אבל אוכל מעשר דאי מחמרי' ביה כחלה ישאר טמא בזה אוקמא אדינא אמנם מהאשה שהיא ט"י אמרי' לשה לכתחילה ולכך פריך מינה שפיר ואע"ג דהומ"ל מרישא דברייתא דהתם דקתני וחלתה תלויה באיזה ספק אמרו וכו' הרי דאף דתשאר בטו' מחמרינן בה כחלה מ"מ ניחא ליה למיפרך ממתני' אמתניתין

כ' התוס' שם דדוקא בט"י דקיל הוא דאמרינן דלא גזרו עליו ב' דעלמא לא ע"ש וצ"ל דידים מסואבו' נמי קילי משאר ב' דעלמא דאי לאו הכי תקשי מרישא דאוכל מעשר

משנה ד' לגין וכו' כתב החזי"ן כיון דלא חלה תרומה עד שתחשך יכול לחזור אפילו בלא שאלה ע"ש שהאריך

משנה ז' ע"מ שתעלה שלום וכו' מכאן ק' עמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ב וה והביאו הטור ח"מ סי' רכ"ה במקח יין שהמוכר קיבל עליו אחריות שבירה ושפיכה והלוקח קיבל עליו אחריות חימוץ ועמד גוי אחד וניסך אותו והשיב כיון דאחריות ניסוך לא הוזכר המע"ה ועור כיון דהמוכר קיבל עליו אחריות שפיכה ושבירה דאתי מעלמא ה"ה כל אחריות דדמו להו דאתו מעלמא ואע"פ שלא הזכירו בפי' חד מאחריות דשכיח נקט וה"ה לדדמו להו ופ' מרן בש"ע שם. והשתא ק' הא קי"ל כת"ק דאע"פ שאמר שלום סתם אמרינן