משמרות כהונה חלק ג רמ

פרק ז' משנה ו' הגבאים שנכנסו וכו' לפ"ד הר"מ בחיבורו וכפי' ניחא שפיר סוגית הגמרא בחגיגה ד"ו אבל לפ"ד הר"ש ז"ל סוגיית הגמ' גמגום יש בה כמו שתראה ודע דלפ"ד הר"מ ז"ל מאי דקתני נאמנים לו' לא נגענו היינו משום דמרתתי מגוי ואיירי בנכנסו בעדים ודין התוספתא דהפה שאסר לא הוזכר במשנה ודברי הרב תי"ט צ"ע

משנה ז' המניח כליו מגת זו וכו' הר"מ מפ"ל רישא בכהן וסיפא בישראל ועיין לקמן בפ"ח מ"ב והר"ש מפ"ל רישא בנכרי ומטעם יי"נ נגעו בה והחילו' הוא דנגע ולא משתמ' ולכך גבי נכרי דנגיעתו אינה אוסרת בכלים ה"ז טהורין אבל בסיפא דבנגיעה מטמא להו ולכך טמאין ולמסקנא דגמ' בע"א דטהרות חמירי מיי"ן א"צ לזה הטעם והנה הת"ח הק' מדקי"ל בי"ד סי' קל"ו דמשלח כלים ע"י נכרי צריך חותם והוא דינא דגמרא בסוף ע"א רבה כי הוה משדר גולפי וכו' ע"ש ול"ק דמפקיד שאני וכמ"ש הר"ש ז"ל בדין התוספתא דמצא מפתח מקולקל ע"ש

פרק ח' משנה ב' המפקיד כלים עיין להמש"ל בפרק כ"ד מהלכות כלים משנה ז' ע"ש

משנה ו' כלל אמרו וכו' בגמ' דכריתות ר"פ דם שחיטה קאמר בגמ' דשאני בין אפוקי טומאה ועיולי טומאה והוא דין משנתנו ממש ובפי' אפוקי טומאה אי ר"ל אחר שנטמא או אחר שנראה לקבל טומא' הדבר במחלו' הוא שנוי בין הר"מ והראב"ד ז"ל בפ"ב מה' ט"א ועיין להתי"ט וק"ל לדעת הראב"ד דמקבל טומאה מגמרא דפסחים דמ"ה הפת שעיפשה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה אמאי קתני בכביצה דהיינו לטמא אחרים כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' טו"א ולא השיגו הראב"ד טפי הול"ל לטומאת עצמן וצ"ע. ועוד ק"ל לדעת הראב"ד ממ"ש שם בפסחי' משום ר"ן אמרו אינה מטמאה והא דתנן כל המיוחד וכו' דלא כר"ן ולדעת הראב"ד נימא דר"ן לקבולי טומאה קאמר אבל אם כבר טמאה מודה ר"ן דטמאה כדתנן כל המיוחד ובשלמא לדעת הרמב"ם ניחא דת"ק דקאמר מטמאה ע"כ כבר טמאה ולטמא אחרי' קאמר כדקתני בכביצה וא"כ ר"ן דקאמר אינה מטמאה אפילו אם כבר טמאה ולהכי מוקי מתניתין דכל המיוחד דלא כר"ן אבל לדעת הראב"ד ק'. ולפמ"ש הרב נודע ביהודה בחי"ד סי' כ"ו דלדעת הראב"ד אם כבר נטמא אף אם נפסל מאכילת כלב עדיין טמא ניחא אך קמייתא ק' וי"ל דלדעת הראב"ד מאי דקתני בכביצה חידושא לר"ן דאפילו כבר נטמא אינה מטמאה וניחא השתא הכל ועיין להרמב"ן והרשב"א בחי' בחולין דע"א ע"א

עו"ש ריב"ן מטמ' בגמ' דנדה מייתי טעמ' דריב"ן דיליף ק"ו מטומא' חמור' ע"ש ולפ"ז לריב"ן אפי' בכפרים טמא דיש ללמוד ג"ז מק"ו וכ"כ התוספו' שם דמאי דפריך בגמרא שם אי בכפרים וכו' הכל הוא לרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל על הרב ז"ל שכתב דבכפרים אף ריב"ן מטהר ולא ידעתי טעמו ובעיקר הקו' קשה אמאי לא פרכי' מה לטומאה חמור' שכן מטמא' בכזית תאמר בטומאה קלה שאינה מטמאה אלא בכביצה דלטמא אחרים לכ"ע בעינן כביצה

עו"ש שיש להם מעשה וכו' עיין להתוספות בפ"ק דחולין די"ב ע"ב בד"ה ותבעי לך וכו' עש"ב ועיין בהר"ש ז"ל

משנה ח' שתים מצטרפות היינו על ידי משקה ואף על גב דחנן לקמן הקטפרס אינו חיבור לטומאה להמפרשים דאם נטמא זה לא נטמא זה הכא שאני דאיירי לטמויי המשקה גופיה ולא לטמא האוכלין ועיין להגהת הרא"ש ז"ל

כתב הר"ש ז"ל דמי פירות אין מחברין כדתנן בט"י וכ' התי"ט ואין משם ראי' דט"י קל ע"ש וכ' עליו בתוס' חדשים ממהרש"א ז"ל דיל"הר מדתנן בפ"ב דתרומות עיגול דבילה שנטמא מקצתו לא נטמא כולו ומוקי לה בירושלמי במפ' והתם לא שייך לאוקומה בטבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר ע"ש והוא תימה דההיא בתרומה איירי ולא במעשר ויש לקיים ראייתו מצד אחר דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו כדאיתא בגמ' דנדה דע"א ודוקא בט"י אינו פוסלן כמ"ש התוס' בנדה ד"ז ע"א ע"ש ועיין לקמן בפרק יו"ד משנה ד'

ע"וש ואם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף כ' הכ"מ דמדברי הרמב"ם ז"ל נרא' דמפ' כעין החרדל אמשקה קאי ע"ש ותמה החזו"ן דמהיכן נ"ל כן דהרמב"ם העתיק לשון המשנה ממש עיין שם. וחד צ"מ השיב עליו דלשון המשנה מצטרף אבל הר"מ שינה וכתב מצרף משמע אמשקה כעין החרדל והדבר מובן מאליו והוא נכון

פרק ט' משנה ט' פרורין על גבי פרורין אף על פי וכו' הנה להסוברים דדוקא לטמא אחרים הוא דבעי' כביצה א"כ ע"כ מתני' איירי לטמא פירור חבירו וכמ"ש הר"ש ז"ל א"כ ע"כ דאוכל מטמא אוכל מיהת מדרבנן א"כ קשה בגמ' בפ"ק דפסחים די"ד ע"א דס"ד דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל היינו אפילו מדרבנן מה יענה למשנה זו בנמצא על גבי פרורין והוא נוגע בכביצה דקתני רישא טמא

עו"ש וכן מטלי' מהוהא הרב ז"ל פי' בס' אי טמא מתחילתו והק' התי"ט דאף אי טמא מתחיל' כשחזר מהוהא פרחה טומאתו כדתנן בפכ"ז דכלים ע"ש וי"ל דמאי דקתני התם טהור היינו דאינו מקבל טומאה ושאני לן בין אפוקי טומאה לעיולי כדמחלק הגמ' בפ' דם שחיטה וכדתנן בפרקין דלעיל

פרק י' משנה א' אר"י וכו' ר"י קאי אר"ש דאף אי טמאין להם מ"מ הם טועים בהיסט ומ"מ לענין הלכה ר"י ור"מ שוין אלא דבטעמייהו פליגי ונ"מ בין הטעמים היכא דהטומאה אינה מטמאה בהיסט ופירשו הר"מ והרב והר"ש ז"ל שפה אחת ודברים אחדים ולא כאשר חשב התי"ט גם מ"ש דנ"מ היכא דאמרי לא נגענו ע"ש ק' דמ"מ הרי הם טמאי' מכח ההיסט מאי אית לך למימר היכא דליכא טומאת היסט היינו תי' קמא

משנה ד' ואם נתן בידים טמאות וכו' כ' הר"ב והר"ש ז"ל דה"ל חולין הטבולין לתרומ' כתרומה ע"ש ועמ"ש התו' בפ"ק דנדה ד"ז ע"א ועמ"ש ך לעיל בפ"ח משנה ח'

משנה ו' ספיקו טהור כתב הרא"ש ז"ל בע"ה איירי והטעם דקרוב לודאי דשפת הבור היא ע"ש וק' דאמאי לא פי' הטעם דס' דרבנן לקולא כיון דבטומאת ע"ה דרבנן עסקי' וי"ל דטומאת ע"ה היא אב"הט דמטמא אדם וכלים ובאב הטומאה אפי' דרבנן ספיקו להחמיר וכדתנן לעיל בפ"ר ועמ"ש בפ"ה מ"ד ע"ש אבל ק' לפי טעמו אמאי פי' בע"ה אפילו