משמרות כהונה חלק ג קפז

דאפי' העיד אין עדותו עדות ת"ל דאפי' עדותו עדות מ"מ אינו מחוייב להעיד י"ל דנ"מ אם העיד המלך בהפך דהיינו שהעיד הפך מהעדות שיש לו דגם בכה"ג שייכא שה"ע וא"כ אי איתא דעדותו עדות מ"ל שה"ע אם העיד שקר והשביעו דאפי' אינו מוזהר באם לא יגיד כשכבש עדותו מ"מ אם העיד להפך מוזהר ולהכי כ' הר"מ טעמא דאין עדותו עדות וה' שמחת יו"ט סי' ס' פשיט"ל מילתא דלא שייכא שה"ע אלא בשכבש עדותו והוכיח כן מדפריך בפ' שה"ע דל"ב ע"ב אלא ראשונה הא קיימה שנייה ואי איתא הא מ"ל דנתן מתנה ואמר שהיא על תנאי וכת שנייה העידו שהיא על תנאי וכי מסהדי כת ראשונה שלא היו על תנאי היו מפסידין אותו דאוקי תרי בהדי תרי ע"ש ואי מהא לא איריא דאפילו דמ"ל בכה"ג מ"מ פריך שפיר דארישא דמתני' קאי סיפא דבאומרים אין אנו יודעין עדות מיירי ולא שהעידו שלא היה על תנאי דבכה"ג יודעין לו עדות מקרי ובגוף דין זה דפשיטא להו דכה"ג לא שייכא שה"ע אני תמיה דכודאי דכה"ג עובר דאם לא יגיד אם יש לו עדות והעיד להפך עובר גם באם לא יגיד שהרי כבש עדות שיש לו באמת וכי משום דעובר גם לא תענה א"ע על אם לא יגיד וכיון דעובר אאם לא יגיד שייכא שה"ע כמ"ש התוס' בפ' הכונס דנ"ו דכל היכא דאיכא אם לא יגיד חייב בקרבן שה"ע ואפי' אם נאמר במלך שהעיד שקר ל"מ בשה"ע היינו משום דליכא גביה אם לא יגיד אבל בעלמא דשייכא אם לא יגיד במאי פקע מיהו אין לדחות ראית ה' שיו"ט דא"כ כת שנייה אמאי חייבין די"ל דמשכחת לה בנתן מטלטלין מתנה ונטל המקבל מקצתן ועדין מקצתן ביד הנותן והשביעם הנותן

ודע שאם השביע העדים שאף אם יעידו אינו זוכה בדין אלא אם תפס נר' פשוט דל"מ משום שה"ע ואפילו למ"ד משביע ע"א חייב דדבר הגורם לממון כממון דמי ה"ד משביע ע"א דרוב בני אדם אין נשבעים לשקר כמ"ש רש"י בפ' שה"ע דל"ב ע"א ומלבד דהדבר פשוט מצד הסברא נראה להוכיח כן מדתנן בפ' שה"ע דל"ג ע"ב אם לא תבואו ותעידוני שחבל ב' בני וכו' הרי אלו פטורין משום שמתחייב בנפשו ע"ש ואי איתא הא כל היכא דפטור מטעם דקי"ל בדרבא מיניה אם תפס מהניא תפיסה כמ"ש רש"י במציעא דצ"א ע"ב גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ע"ש וא"כ אמאי פטורין כשהשביעם אלא ע"כ דוקא אם מתחייב בדין ע"י עדותן וכ"מ גבי שבועות הדיינים דאין משביעין לא ע"ד שאם יודה יתחייב ממון שאם תבעו בדבר שאם יודה ל"מ אלא אם תפס אין משביעין אותו כמו שמתבאר מדברי הר"מ בפ"א מה' טוען בתבעו שבוע"ה וע"ש בהראב"ד והתם אפי' בח"ל אם תפס מהני

ואני מסתפק אם השביע עדים שהעידו שפ' נשבע בפניהם שיתן לו איזה דבר במתנה אי מחייבי מי אמרי' דל"מ תביעת ממון אלא אם מתחייב בדין ע"פ עדותן וב"ד יורדין לנכסיו אבל בעדי שבועה שאין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לו שחייב לקיים שבועתו לא מקרי תביעת ממון א"ד ל"ש ונר' דיש ללמוד ד"ז ממ"ש הריב"ש סימן שמ"ד גבי שבועת הדיינים שאם תבעו שנשבע שיתן לו לא מקרי תביעת ממון ואין משביעין אותו ע"ש וה"נ דכוותה ולפ"ז תורה יוצאה דאם תבע שיעידו לו שפלוני נשבע שיתן לו וכבשו עדותן לא עברו באם לא יגיד דאי איתא דעברי כה"ג היו חייבין משום שה"ע דהא בהא תליא כמ"ש התוספות בפרק הכונס והגמ' שם דפריך אי בתרי דאורייתא אלא בחד הא דלא מוקי לה בתרי ובכה"ג דשבועה י"ל דמילתא דפשיטא הוא דבכה"ג חייב בי"ש ולא אצטריך לתנא למתניתין וע"ש בגמרא

וראיתי להר"מ בפכ"ג מה' סנהדרין שכ' דיין שנטל שוחד חייב להחזירה כשיתבענו וכ' הב"ח בח"מ סי' ט' דכשלא תבעו הוי מחילה אבל כשתבעו חייב דכל מילתא דאמ"ר לא תעביד אי עביד ל"מ ע"ש ולפ"ד הלח"מ בדעת הר"מ שפ' כאביי כמש"ל ק' ולדברי מהרימ"ט גם רבא מודה כה"ג וצ"ל דה"ט דמחזיר כשיתבענו משום דלא נתן לו אלא לדונו ולזכותו וכיון דדיניו בטלין הוי מחילה בטעות ולפ"ז גם לאביי מחזיר כה"ג ועיין לה' ברכי יוסף בח"מ

פירש"י בד"ה ומ"ש וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ"ל מבואר מזה דדעת רש"י היא דאפי' לתנא דתני מימר הטע' הוא משום דבדבוריה אתעביד מעשה ועשה בה מעשה דרישא היינו מעשה. גמור ור"י הוא דאמ"ל לתנא לא תתני מימר דס"ל לר"י דכיון דבדבוריה אתעביד מעשה מעשה גמור הוא ממש אבל תנא דתני קמיה פליג עליה בהא ומעתה נתיישבו דברי רש"י בפ"ג דשבועות שכ' מימר מפ' טעמא בתמורה והבאתי דבריו לעיל עיין שם והיינו טעמא דבדבוריה אתעביד מעשה וכיון אסוגיא דשמעתין ולתנא דתני קמיה דר"י הא דלא תני חסמה בקול משום דשאני התם דפעמים איכא מעשה גמור וכמ"ש הה"מ בפי"ג מה' שכירות ומכאן ראיה לדבריו וע"ש להלח"מ

דף ה' ע"א גמ' לישנא אחרינא מיתיבי אונס שגירש וכו' לפום האי לישנא דפריך לאביי ולא ס"ד דרשא דכל ימיו הא דניחא ליה לרבא משום דלאו שקדמו עשה דלא תהיה לאשה וס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו דל"ד ללאו דחסימה וכדפריך מברייתא הלזו בפ"ג דמכות דט"ו לר"י דאמר לאו שקדמו עשה לוקין עליו ע"ש הסוגיא וכי משני אליבא דאביי דכתיב כל ימיו אז הוק"ל לרבא למ"ל כל ימיו ומשני דאתא לאשמועי' עי' דלילקי ובהכרח הוא דס"ל לרבא במסקנא דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ועיין לה' צ"ק. הפנ"י בסוף גיטין הקשה דרבא שם אמר מדתלי גבי אונם ש"מ דבמגרש אשתו שלא ע"י ש"ר לא בעי לאהדורי ומנ"ל דילמא לו' דלא לקי כדאמר הכא ע"ש וי"ל דקושטא הוא דרבא ס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו ומאי דמשני שם במכות ש"ה דכתיב כל ימיו אליבא דר"י קאמר וליה לא ס"ל ולדידיה עיקר קרא דכל ימיו אתא לההיא מילתא דסוף גיטין והגמ' כאן הומ"ל הכי לרבא אלא דניחא ליה למי' דאתא לו' דלא לקי ליתובי מילתא דרבא דהכא אליבא דמ"ד דלאו שקדמו עשה לוקין עליו דקי"ל כוותיה ולדידיה לא אתא קרא אלא לו' דלא לקי ובעיא דסוף גיטין לדידיה קיימה בתיקו דליכא למיפשטה מאונס ומ"ש הפנ"י עוד דדוקא בלאו הוא דס"ל לרבא דלא מהני ע"ש ליתא דמכולא שמעתין מוכח דאפי' בלאו הבא מכלל עשה ס"ל דל"מ וכבר הוגד לי שהאחרונים תפסו עליו בזה

שם גמ' ולאביי אי לאו דאמ"ר לא תשאו ק' לפמ"ש התוס' בס"פ המקבל דבמזיד דוקא הוא דאמר אביי מהני אבל אי עביד בשוגג מודה דל"מ ע"ש וכ"כ לקמן מאי פריך ולאביי נימא דאצט' לא תשאו עליו חטא להיכא שתרם בשוגג דתרומתו תרומה ומ"מ חטא הוא דהא בעלמא מייתי קרבן על השוגג ועיין להתוס'