משמרות כהונה חלק ג קמה

איירי דלא הוו שומר לטמויי בכל צד אלא בסתום כמ"ש רש"י ז"ל שם ותי' דמכל מקום במאי דהוי ליתני ר"ל ליתני בסתומים מכל צד או בנקובין וכנגד המוח

בד"ה א"ה וכו' ונראה דר"מ אשמועי' וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבגמ' שם קאמר אלא א"א שמוש נותר לאו מילתא לחלצינהו וכו' מוכח דבדאי' בהו עסקי' וכבר עמד ע"ז הרב מש"ל ז"ל בפ"י מהלכות קרבן פסח עיין שם ונראה לי במ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לעיל בר"פ גיד הנשה דלמאן דמוקי לגידין דהתם בשימנו של גיד גם הגיד טעון שריפה אגב השומן ע"ש ודכוותה בעצמות אי אית בהו עכשיו מוח בזית ודאי דצריכין שריפה אגב המוח ולא אמרינן לחלצינהו כמו גבי גיד דלא אמרינן לחלצינהו וזהו שכ' התוס' דאי אית עכשיו פשיטא דטעונין שריפה משום מוח ר"ל אגב המוח כמו גיד ומגיד שמעינן לה למאן דמוקי בשמנו של גיד ולכן מ"ל להגמ' דבאין בהם עכשיו כזית מוח ואי שימוש נותר לאו מילתא לשדינהו אלא משום דאיכא לאוקמה דליכא עכשיו כזית מוח אלא פחות מכזית ובעי שריפה כדין חצי שיעור אלא דלא אלים כ"כ כי היכי דנשרוף העצמות אגבן ואהכי פריך לחלצינהו ומשני משום בו בכשר ואפי' בפסול ודאית בהו פחות מכזית עסקינן דבעי שריפה משום המוח גופיה ואף דנראה מדברי התוס' בר"פ ג"ה דלא ס"ל להא מילתא שכ' הרשב"א ז"ל שהרי הקשה מההיא דהגידין ישרפו י"ל דלגבי שמנו של גיד דמדרבנן הוא דאסיר הוא דס"ל דלא בעו הגידין שריפה אגב השומן א"נ כיון דמ"מ נכנס שמנו של גיד במאי דקתני הגידין מק' שפיר ולא משמע להו לחלק בין אם כולל גם הגיד לשמנו לבד ועמ"ש לעיל גם מה שהק' המש"ל ממאי דמותבי' שם מברייתא דקתני עצמו' הקדשים אין צריכין שבירה וכו' יתיישב שפיר

ע"ב גמ' רבא אמר למעלה מטפח נמי וכו' יל"ד מנ"ל דאיירי למעלה מטפח לאוכוחי מינה כר"י דנוגע מאהיל דילמא למטה מטפח כאביי ואכתי לא שמעי' דאהל קרי ליה נוגע וכדדחי' לקמייתא ברצוצה ואין לו' דרבא ל"ל הא דלמטה הוי נוגע כמ"ש התוס' לעיל בדברי ר"ח דדחי ברצוצה דהא רבא כי מייתי מההיא דסריגי קאמר אילימא למטה וכו' מכלל דבלאו אהל נוגע הוי פשיט"ל דלמטה הוי נוגע וי"ל דאהא גופה מייתי רבא מנא אמינא לה מסריגי וכל האי שקלא וטריא היי בזמן אביי ורבא והגמ' דקאמר אלא מאן האי תנא דאהל נוגע הוי ר"י היא סמיך אההיא דסריגי אלא דמייתי כל ההוא שקלא וטריא שהיה בזמן הקדום כמות שהיא ועפי"ז ניחא שפיר דרבא א"ל נמי דרצוצה הוי נוגע ובההיא דלעיל הוה דחי ברצוצה או למטה טפח אבל בההיא דד"י מוכיח שפיר מההיא דסריגי וא"צ למ"ש התוס' דרבא ל"ל רצוצה הוי נוגע דדבריהם דחוקים דהא כ' לעיל דמאן דדחי בההיא דלעיל ברצוצה ל"ל למטה מטפח הוי נוגע ש"מ דרצוצה עדיפא מלמטה מטפח ולפ"ד רבא ס"ל להיפך דלמטה הוי נוגע כדאוכחי' וברצוצה לא הוי נוגע ופליגי בסברות הפוכות גם עפי"ז. ניחא מה שהק' אמאי רבא לא מייתי מההיא דלעיל גם עפי"ז א"צ למ"ש מהרש"א ז"ל שם ע"ש ועוד י"ל דרבא ס"ל ברצוצה ובלמטה הוי נוגע אלא דבהא דתרווד רקב לא ניחא ליה לאוקמה בהכי דכיון דנוגע הוי יהבי' ליה דין נוגע וחשבי' כאלו נגע בו וכיון דבנגע בו לא מטמא כיון דלא נגע בכוליה גם בהא לא מטמא ליה אלא מטעם אהל וזה נכנס בגדר אהל דקתני ולא הוה קרי ליה נוגע ועוד י"ל דבהא דתרווד לא ניחא ליה לאוקמה ברצוצה משום דר"י ל"ל טומאה רצוצה אפילו לרבא כדמוכחא ההיא דמגדל וכדקאמרינן בתר הכי ומנא תימרא וכו' אבל בההיא דלעיל מוקמינן שפיר ברצוצה כיון דלאו ר' יוסי קאמר לה כנ"ל ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה נוגע: תוס' בד"ה שלא וכו' עמ"ש בי"ד רסי' שע"א

דף קכ"ו פירש"י בד"ה ה"ג וכו' ולא גרסי' אלא לאו וכו' דהא ברישא וכו' עכ"ל יש להבין בלאו הכי היכי מיתוקמא גי' זו דברישא תק' מטמא מטעם סוף טומאה לצאת ולא מטעם רצוצה רסא בחלל טפח איירי וע"כ דלגי' זו הכי דייק הגמ' דת"ק דקאמר ביש חלל טפח משום דבאין חלל טפח בלאו סוף טומאה לצאת טמא משום רצוצה וה"ק ת"ק אפי' ביש חלל טמא משום סוף טומאה לצאת ואמ"ל ר"י דטעם סוף טומאה ליתא וטעם רצוצה נמי לית ליה ואם כן מאי דחי רש"י ז"ל דברישא פליג בהדיא הא אי לאו ברייתא הו"א דר"י מודה ברצוצה ול"פ אלא בסוף טומאה לצאת ביש חלל טפח ונר' דס"ל בעלי גי' זו דגם ביש חלל טפח טמא משום רצוצה נמי כמו שהוכיחו התוס' בבתרא ד"ק ממשניות טובא והק' עפי"ז אמאי לא נקט ת"ק אלא טעם דסוף טומאה לצאת ומ"ט דר"י דמטהר ע"ש ובההיא דסריגי דמוקמי רבא למעלה מטפח איירי במגולה מן הצד ולא מכוסה כולו ולאו רצוצה היא כמו שיתבאר לקמיה וס"ל לבעלי האי גי' דת"ק חדא מנייהו נקט וכיון דר"י מטהר ברישא ע"כ ל"ל רצוצה ופליג את"ק בתרתי ובסיפא דבפתח הבית דטהור לת"ק י"ל דבפתח מן הצד איירי כיון דמונחת בפתח ובפתוח מן הצד לא אמרי' רצוצה ביש חלל טפח כמ"ש התוס' בברכות די"ט ע"ב בההיא דרוב ארונות וע"ז דחי רש"י ז"ל דממתני' שמעינן לה דר"י מטהר אלא ע"כ דמוקמינן לה אסיפא וקמ"ל דאף באין חלל לית ליה רצוצה והתוס' שם בבתרא דהק' לר"י אמאי מטהר צ"ל דס"ל דמאי דקאמר הגמרא דר"י ל"ל רצוצה היינו למטה מטפח דוקא אבל ביש חלל טפח מודה דרצוצה היא ומטמאה וס"ל דיותר טמא ביש חלל טפח מאין חלל טפח אבל רש"י ס"ל דיותר מסתבר לטמא באין חלל מיש חלל טפח וניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל שם והנה רש"י ז"ל בסמוך בד"ה הבית כ' וסתם חלל הגרון אין בו טפח והו"ל טומאה טמונה נראה מדבריו שהוק"ל רמאי פריך הגמ' נימא דר"י ל"ל טומאה טמונה באין חלל אבל ביש חלל אית ליה וההיא דכלב המוטל על האסקופה נוקמה ביש חלל ולהכי קאמר דסתם גרון ולפי"ז ס"ל דיותר יש לטמא ביש חלל מאין חלל וכמ"ש לדעת התוס' דבתרא ודלא כמ"ש בדעתו ז"ל איברא דמדברי רש"י לעיל דקכ"ה ע"א בד"ה ואי דאיכא נראה דביש חלל ליכא טומאה רצוצה לכ"ע ובאמת דהוא דבר תימה וכמ"ש לעיל שם מ"מ שמעינן שכן ס"ל לרש"י ז"ל ולפ"ז מאי דכ' דסתם גרון וכו' בא לאפוקי דאי ביש חלל ליכא טומאה רצוצה לכ"ע מיהו לשון שכ' סתם גרון וכו' ל"מ כן דלא הול"ל אלא דאיירי באין חלל ועפי"ז צ"ל דאף דס"ל לבעלי הגי' שהביא רש"י דביש חלל הוי טו' רצוצה ודעתו ז"ל לא כן היא מ"מ אין לו הכרע מפורש לדין זה כדי לדחות דבריהם וגירסתם מטעם זה והנה בגמרא לעיל דע"א ע"א איתא דכלי חדה דאינו מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא משום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה וכו' ע"ש ולכאורה צ"ל דלר"י דל"ל טומאה רצוצה ל"ל דכלי