משמרות כהונה חלק ב סח

וכו' עכ"ל יש להוכיח מדבריהם דאם נשתמש בהם ובאו בעליהן אינו חייב ליתנם להם לאלתר אלא לאחר שלשים יום כסתם הלואה דקי"ל שלשים יום דאי איתא דחייב לאלתר מאי מקשי' הא שפיר נקט שואל ולא לוה דאי קרי ליה לוה א"ח בהם לאלתר אבל סתם שאלה אין לה זמן אבל מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש בפרק המפקיד דמ"ג שכ' דל"ד היתה תשמיש דפקדון דחייש שמא יבואו הבעלים וכו' ע"ש משמע דכשיבואו הבעלים מחוייב ליתנם לאלתר מיהו י"ל דמ"מ לאחר שלשים יום מחוייב ליתנם ול"ד לאבידה שהוא לזמן מרובה ולעולם מודה הראב"ר דא"ח ליתנם לאלתר כמו שנר' מדברי התוס' הללו דלא כה' שער המשפט רס"י ע"ג ע"ש

תוס' בד"ה והוי וכו' אלא ודאי אפי' אם אותן המעות עדיין בעין וכו' עכ"ל ק"ל דאכתי מאי פריך נוקמה לברייתא דבעי יוציא כרשב"א בפ' האיש מקדש דמ"ז ע"ב דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה כמו שואל וע"ש בגמ' ובתוס' וי"ל במ"ש הש"ך סי' ל"ט סקמ"ט לדחות ראיית הרשב"א מגמ' דקדושין שהבאתי שהוכיח משום דאפילו דכתב השטר מדעת המלוה יכול המלוה לחזור בו שלא ילוה לו דלא כדעת הרמב"ן. וכתב הש"ך שי"ל דהתם מיירי דהלוה נתרצה ג"כ לחזור אלא שאינו רוצה להחזיר לו המעות גופייהו אבל אם לא נתרצה הלוה לחזור כלל לכ"ע לא ניתנה לחזרה ע"ש ובזה ניחא דכיון דאינו יכול המלוה לחזור בע"כ של לוה הוי הוצאה לרשות אחרת ומעל ופריך שפיר אפי' לא הוציא ומה שדחה הש"ך לזה דא"כ מאי קאמר הגמ' אח"ך אלא דרב הונא כתנאי וכו' ע"ש י"ל דהגמ' מדמה חזרת הלוה בגוף הלואה ולא בהנהו מעו' גופייהו דבכה"ג לא משתעבדי נכסי לחזרה דמשאיל בע"כ של שואל דאי ג"כ לא משתעבדי נכסי כיון דהדרא בעינה דלא מצינו שעבוד בשואל וראיתי לש"ך שם שנתקש' בדברי מרן בש"ע דבסי' רל"ח פי' כדעת הרמב"ן ושם בסי' ט"ל פ' כדעת הרשב"א ע"ש ונ"ל דלק"מ דהן אמת דהרמב"ן ס"ל אפי' בהלואה א"י לחזור בו והרשב"א ס"ל דגם במוכר יכול לחזור בו כמו שמבואר בדבריהם אבל בעה"ת שער מ"ח קודם ששאל להרמב"ן היה סובר לחלק בין מכר להלואה דבמוכר א"י לחזור בו ובמלוה יכול לחזור בו ע"ש הטעם ומרן בב"י שכ' דמסתבר כהרשב"א ה"ד בהלואה הוא דמסתבר ליה כהרשב"א ולכך בסי' ט"ל גבי הלואה פסק כדעת הרשב"א ובסי' רל"ח גבי מכר פ' כדעת הרמב"ן באופן שדעתו ל"פ כדעת בעה"ת בין במכר בין בהלואה

בא"ד ועי"ל דלקמן וכו' עמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ונ"ל דדברי מהרש"ל עיקר בכוונת התוס' דודאי אי רבה דמוקי לה באינה משתמרת ושומר חנם אסמכתא בעלמא כי שמע מר"י דמוקי לה בדעת בעלים בדין הוא שיחזור בו לאוקומי ברייתא בדרשא. גמורה ולא אסמכתא ואסמכתא וחזרה הא בהא תליא והא דהוצרכו להאי פי' בגמ' לקמן דלמר כדא"ל ולמר כדא"ל הכל הוא לפי הועוד דוחק אחר שכתבו אבל לפי הדוחק הא' דמשום שור ושה בפשי' י"ל דגם רבה מוקי לה בש"ש כמו ר"י

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי וכו' עכ"ל והא דלא אוקמה ר"י לפלוגתייהו בדשמואל כמו רבה ובצריך למשכון ולכ"ע לאו מצוה היא משום דאי מוקמת לה הכי ע"כ דמתני' דקתני מלוה על המשכון ש"ש לאו דוקא כש"ש ממש להתחייב בהיתר על ההלואה ל וזה דוחק וליכא לאוקומי מתני' בא"צ למשכון דא"כ ר"י דפליג במתני' ע"כ דלא כרב יוסף מיהו לפי"ז לא יתכן מ"ש התוס' בסמוך דלר"י אתיא מתני' גם כר"א ועיין למהרמ"ש ועיין להתוס' שם

בד"ה לפיכך וכו' דמעיקרא אמרי' וכו' עכ"ל פשט דבריהם הוא דמעיקרא היינו המק' דמקשה לר"י ומוקי לה כרבה ולפי"ז צ"ל דלר"ט לא הוי שואל לפ"ד המקשה אבל למ"ש מהרש"א בכוונתם יתכן לו' בגמ' דגם המק' דמוקי לה כרבה ס"ל דלר"ט הוי שואל והא דקתני אבדו משום רבותא לרע"ק ולא פריך והא אבדו קתני אלא לר"י דהוי ש"ש ולא מיפטר אלא מאונסין גם לר"ע

דף ל' ע"א גמ' ת"ש הכניסה לרבקה וכו' הא דלא פשיט ממתני' דעלה עליה זכר דבסמוך לפירש"י דברייתא דהכניסה לרבקה גבי ע"ע מתניא ניחא דלא בעי למיפשט מפרה משום דקדשים היא וי"ל דבקדשים החמירו לאסור לצרכו ולצרכה ולשי' התוס' דגבי פרה מתניא י"ל דאלימא ליה למפשט מברייתא דהכניסה לרבקה משום דמשמע ליה דרישא דהכניסה לרבקה ניחא ליה שתדוש ומשני דלא ניחא ליה ודמי לשכן עליה עוף וכמ"ש התוס' בד"ה אף ובזה מתיישב מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה בשביל ע"ש די"ל דטפי הו"ל לר"פ לקבוע דבריו אברייתא דהכניסה לרבקה לאשמועינן דזה מקרי לא ניחא ליה ועמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ומ"ש במתני' דפרה בפ"ב ע"ש

עוד בגמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה איכא למידק אפי' ל"ת גרידא לא דחי ליה האי עשה דאבידה דקיל הוא דאי אמר בעל אבידה לא בעינא או שהפקירו ליתיה לעשה כלל וכה"ג אמרינן בפ' אלו נערות ד"מ גבי אונס והתו' שם הקשו כה"ג גבי כיבוד ולתי' בתרא ניחא גם כאן אבל לתי' קמא שכ' שם קשה ועיין להרדב"ז ח"ב סי' תתכ"ד ועיין להרשב"א ח"א סי' י"ח שכ' דטעמא דאין מברכין על מצות כיבוד משום דאי אמר לא בעינא ליתיה לעשה כלל וכיון שכן מצוה קלה ולא מברכי' עלה ע"ש נר' להדיא מדבריו דאי אמר לא בעינא ליכא מצוה כלל ומהרימ"ט חי"ד סי' מ"ז למד מדבריו דגם לענין שבועה ל"מ נשבע לבטל את המצוה וע"ש מ"ש עליו בזה ועיין בגמ' במס' מכות דט"ז דמוקי לההיא דאונס שגירש בהדירה עד"ר ומדלא מוקי בנשבע מוכח דמקרי נשבע לבטל את המצוה וע"ש בתוס' וי"ל דהכא שאני דהל"ת אינו שוה בכל ולכך דחי ליה אפי' עשה דאבידה דקיל אבל ל"ת ועשה לא דחי אפי' אינן שוין בכל כיון דקיל הוא דאי אמר לא בעינא וכו' ועפי"ז ניחא מה שהק' התוספות בשמעתין מעשה דמצורע דדחי ל"ת ועשה שאינן שב' די"ל דהכא שאני דעשה דאבידה קיל והגמ' דפ' אלו נערות מעיקרא לא פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת אלא אממזרת אבל אגרושה לא פריך משום דעשה ול"ת הוא דעשה דקדושים אכולה פרשתא כמ"ש התוס' בשמעתין ואאלמנה לכ"ג מן הארוסין לא פריך משום דאיכ' עשה דבתולה יקח דהא כי אנסה ובא עליה נעשית בעולה וכדתניא במס' יבמות דנ"ט אנוסת עצמו לא ישא ואמ"ר ומוציא בגט ונימא דמדאורייתא הוא וע"ש בתוספות דמסתפקים בזה ולשי' רש"י בפ' יש מותרות דבגרושה ליכא עשה דקדושים ולא קאי קדושים אלא אמאי דלקמי' ולא אדבתריה ל"ק דרש"י פי' בפ' א"נ דמלמדין אותה לו' לא בעינא ע"ש ועיין במ"ש התוס' בפ' הלוקין דט"ו