משמרות כהונה חלק ב נז

הצד ההוא כיון דכל עיקרו של התנא נחית למי' דאע"ג דאין דרכו קני ומשני בחד צד וסמיך התנא אסברא דמסתבר טפי חד צד טפי מצד האחר כנ"ל פי' דשמעתא לפי פירש"י ועיין במהרש"א לקמן

ת"ש אחד רכוב חמור וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ד ר"י. דמבע"ל אליבא דשמואל פשיט"ל דרכוב לחודיה בלא מוסרה ל"ק ורכוב במוסרה קני ורכוב במוסרה במקום מנהיג מבע"ל ופשיט מיושב דס"ד דיושב תפוס במוסרה וש"מ דלא קני אפי' לחודיה ודחי יושב לא תפיס אבל רכוב דתפיס קני והדר פשיט מרו"ש דאמרי מוסרה ל"ק וכיון דמוסרה לחודה ל"ק ורכוב בלחודיה ל"ק רכוב ותפוס נמי ל"ק והשתא הפשיטותא הוא מרו"ש לחוד וא"כ למתני' דחשב כלל דהא המבעי ידע כבר דרוכב בלא תפוס ל"ק ועיין במהרש"א לעיל בפשי' דיושב מ"ש ע"ש אבל ק' דכי פריך ממתני' דאחד רוכב ואחד מנהיג כ' רש"י והיכי פשיט רוכב מיושב והשתא הא כבר נדחית הפשי' דיושב ועו"ק לפ"ד מהרש"א קשה קו' התוס' בד"ה א"ד לשי' רש"י ומה שתי' התוס' לא יתכן לדעת רש"י דלא ס"ל הא מילתא דחזקה וי"ל

בשלמא רכוב קני דמגבה ליה כן דעת פי' דאיירי דאם לא יתפוס האחר את המוסרה לא תהא נגררת ע"ג קרקע והגבהת הבן דעת אינה מפסקת עיין בש"מ ועיין במחלוקת הראב"ד והרא"ש שהביא הטור בסי' רס"ט ע"ש

תוס' בד"ה ונקני וכו' דלקמן מבע"ל וכו' עכ"ל נר' דאפי' לחד פי' שכ' התוס' לקמן דבקני בהמה וכלים שעליה פשיט"ל דקני מטעם חצר היינו משום דס"ל להמבעי חצר מהלכת קנה אבל לדידן דקי"ל לא קנה הבעיא אתיא אפי' בקני בהמה וכלים ולא נפשטה ולכך פריך תפשוט וסתמא דגמ' כאן אתי אליבא דהלכתא אאל מ"ש מהרש"א דלהך פי' קושיא היא ולא תפשוט ע"ש ק' דא"כ מאי קאמר אי הכי הא אפי' אי קני משום תפוס ליקני מוסרה משום חצר כיון דקני לחמור משום תפוס וכן שמעתי מק'

ע"ב תוס' בד"ה משוך וכו' א"כ אי הוה בעי וכו' כי שמא מטעם חצר וכו' עכ"ל יל"ד דהשתא נמי דבעי במשוך אי פשיט ליה קני י"ל בכפותה והוי כמו קופה דפשיט"ל דקני וי"ל דבזה לא היה מקום לטעות דבעייתו בכפותה ומטעם משיכה דא"כ לבעי בעייתו בקופה

פירש"י בד"ה מי שליקט וכו' דאי בבעל השד' וכו' עכ"ל היינו לעולא דפליגי ר"א ורבנן במגו אבל לר"ח בפ"ק דגיטין דס"ל דפליגי בתופס לבע"ח פליגי אף בבעל השדה וכן פירש"י גופיה שם יע"ש ובהכי ניחא מה שהק' הר"ש בפ"ד דפאה על פירש"י מהירושלמי ע"ש מה שהק' מהרמ"ש דגם בבעל השדה איכא מגו דאי בעי מפקיר השדה או נותנה במתנה ל"ק דודאי לא אמרי' מגו בכה"ג דודאי אין אדם עשוי להפקיר או ליתן ובכולי גמ' דאמרי' אי בעי מפקיר היינו יפקיר בינו לבין עצמו ואח"ז יחזור ויזכה בהו וגבי פאה כה"ג חייב בפאה כמו מפקיר כרמו דחייב בפאה עיין בקמא דף כ"ח ע"א ופירש"י שם ע"ש

דף י' ע"א בד"ה סיפא וכו' גלי דעתיה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א בכוונתו צריך להגיה בדברי רש"י גלי דעתיה שנתנה לו ור"ל ולאו פקדון דהדר מפרש מהו הגלוי דעת הוא אדעתא דהכי אגבהה דכיון דאגבהה אדעתא דחבריה הוי ג"ד דמתנה הוא ולא פקדון אבל ק' דמפירש"י במתניתין שכ' דלא מתכוין להקנות לחבירו והוי מתנה נר' דאפילו אגבהה אדעתה דידיה מתנה הוי ולא פקדון ולכ"נ כמ"ש מהר"ם לובלין בכוונת רש"י ומ"ש רש"י דאדעתא דהאי הגבהה ר"ל וגם אחר כך לא חזר לזכות בה והוי הפקר ועיין להרשב"א בתשו' חלק ה' סי' קפ"ו

בד"ה לא קנה וכו' לא עשהו הנושא שליח וכו' עכ"ל והק' דא"כ דכי עשאו שליח קנה אמאי קאמר ר"י לקמן וא"כ משנתנו וכו' דמשמע דל"ק ממשנתנו אלא אי אמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה אפילו לא קנה קשיא הא מתני' עשאו שליח וכן ק' מדאמר ר"ן לעיל אא"ב מעני לעני מחלוקת מתני' רבנן והא מתני' דעשאו שליח ואפי' בלא מגו קנה וי"ל דודאי פשיט"ל דמתני' דקאמר תנה לי לא עשאו שליח לזכיה אלא נתינה בעלמא ולא חידש ר"י לקמן אלא דכי אמר תנה לי גלי דעתיה דלא ניחא לי בזכיה עד שתבא לידו ועיין בספר בית הלוי סי' ט' שכ' דדוקא במציאה דאיכא מגו הוא דס"ל לרש"י דכי עשאו שליח קנה ע"ש וכ"כ מהרש"א במס' כתובות בפ' ד' דמשום מגו אין סברא לחלק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ע"ש ואכתי ק' בדברי רש"י הללו דלפ"ד מאי פריך מפועל ש"ה דעשאו שליח דהא שכרו לכל המלאכות ואף מציאה בכלל ואי היינו דמשני יד פועל כיד בע"ה והוי שלוחו מאי פריך והא"ר פועל יכול לחזור אע"פ דיכול לחזור לא גרע משליח דעלמא וראיתי להמח"א בה' שותפין סי' כ"ז שכ' בפשי' דדוקא בחוב הוא דכי עשאו שליח קנה אבל במציאה לא דאין אדם יכול צעשות שליח לקבל לו מתנה ע"ש ועפי"ז ניחא הכל שפיר וניחא נמי מאי דק"ל כיון דס"ל לרש"י דבעשאו שליח קנה מאי ק"ל בההיא דפ' משילין והביאו התו' בד"ה ר"ן נוקמה בעשאו שליח למלאות לו ורש"י גופיה בסוגיא דמשילין נר' מדבריו דבשליח איירי ע"ש ועפי"ד המח"א ניחא שפיר גם לפמ"ש הש"ך בסי' ק"ה בדעת רש"י דבשליח בשכירות הוא דס"ל לרש"י דקנה ע"ש ניחא דההיא דפ' משילין ביו"ט איירי ושכר שבת ויו"ט אסור ועיין להמח"א בה' שלוחין סי' י"א במה שחילק בין שליח לפועל ולפ"ד בה' שותפין בדעת רש"י צריך לחלק באופן אחר ומה שהוכיח שם מירוש' דפאה דבפועל יש שליחות לגוי ע"ש בירו' דהחילו' הוא בין קצרו' לעצמן לקצרו' לצור' ישראל ואפי' בלא שליחות וכ"כ הר"מ בפי' המשנה שם ע"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן מע"ל

תוס' בד"ה ר"נ וכו' ור"ש סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה וכו' עכ"ל ק"ל דלר"ש אמאי קתני מתני' ואמר אני זכיתי בה דהיינו תחילה לצורכי הגבתיה או עכשיו אני רוצה לזכות בה כדמוכחא כולה שמעתא אפילו בלא אמירה כלל זכה דכיון דלא קנה חבירו קנה הוא ועיין בתוס' לקמן די"א ע"א בד"ה זכתה ע"ש ודוחק לומר דמוקי לה למתני' כר"א דפאה דקנה חבירו ואני זכיתי בה תחילה קאמר דהא הגמ' פריך לר"נ מפועל ולא מוקי לברייתא כר"א וצ"ל דלרבותא דסיפא נקטיה דאע"ג דאמר אני זכיתי בה תחילה דהיינו לצרכי אגבהתיה כי נתנה לו הוי מתנה ולא פקדון וגם מזה נסתר מ"ש מהרש"א בשמעתין בכוונת רש"י דכי הגבהה לצורכו אמרי' לשם פקדון ולא לשם מתנה ודע לפ"ד רש"י הללו דפ' משילין נר' דר"נ לא פליג אר"ש אלא כי מלא לצורך חבירו אבל כי מילא סתם קנה הוא אע"פ שלא נתכוון