משמרות כהונה חלק ב לו

על הלשון דמכר ואח"כ כתבו דר"י מפ' דקושית הגמ' גופה היא על הלשון דמכר דלא הויא אלא מתנה

דף ע"א ע"א בד"ה והא קי"ל וכו' ודוחק לומר דרבנן פליגי וכו' עכ"ל הטור ח"מ סי' ל"ח פ' עדים זוממין קנסא ואין לוקה ומשלם וצ"ל דס"ל כתי' זה ולפי תי' זה הגמרא בשמעתין הומ"ל מתני' כרבנן דרע"ק דס"ל עדי' זוממין ממונא. גם בתי' זה לא יתורץ מה שק' לד"מ דבגמרא דמכות מבואר דבקנס דוקא ס"ל לוקה ומשלם ומצינו דגם בממון לוקה ומשלם בחוסם פרה וע"ש בתוס'

בא"ד וי"ל דודאי וכו' עכ"ל ראיתי מקשים ע"ז דבגמ' שם בפ"ק דמכות אמרי' דר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה דלוקה יליף מעדים זוממין מה לעדים זוממין שאין צריכין התראה מוציא ש"ר יוכיח וחזר הדין וכו' מה להצד השוה שכן קנס ע"ש והשתא לפ"ד התוס' הללו הא כי אמרי' חזר הדין וכו' היינו דפרכי' מה למש"ר שכן לוקה ומשלם ואמרינן עדים זוממין יוכיחו וא"כ ע"כ עדים זוממין ממונא דאי קנס' גם עדים זוממין לוקין ומשלמין וא"כ מאי פריך תו מה להצד השוה שכן קנס ונראה די"ל דמאי דאמרינן הדר דינא היינו דפרכינן מה למש"ר שכן דיבורא עדים זוממין יוכיחו דבדיבורייהו אתעביד מעשה וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא בשם הירושלמי ע"ש ומה שלא תי' כן בעיקר הקושיא משום דק"ל גם לר"מ מיהו לא יתכן לומר כן אלא בדברו התוס' שם שהק' גם לר"מ

בד"ה בשלמא וכו' אבל ישראל לצעורי וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דבישראל מומר לא אמרי' לצעור' ומדלא כ' דהכא בישראל מומר איירי נר' דס"ל להתוס' כדעת הסוברים דישראל מומר לאו בר שליחות ובמ"א כתבתי בזה

בא"ד כשנתן רשות לשחוט כרצונו וכו' עכ"ל לפי"ז אצט' למ"ש בתחלה דאסרה ע"י מעשה אלא כיון דברצונו הוא אוסר דדוקא מטעמא דלאו כ"כ לאסור יינו לאונסי הוא דאינו אוסר כדאיתא שם בגמ' ולפי"ז ניחא להסוברים דהא דאוסר ע"י מעשה מדרבנן הוא דל"ק מסוגיין על סברא זו דהכא מטעם דהוי לרצונו ולבעלים ראשונים לא איכפת לן בהו כיון דקנאה ע"י שינוי מעשה דטביחה. והנה המש"ל ז"ל בפ"ג מה' גניבה דין ו' כ' דהיכא דנצטרף איסור אחר בהדי טביח' אין שלד"ע כגון באמר לשליח לשחוט לו בשבת ודוקא באמר לשחוט סתם הוא דיש שלד"ע בטביחה וטעמא דכיון דחידוש הוא שחידשה תורה גבי טביחה וכו' ע"ש שהוכיח כן מדברי הר"ם והשע"ה ז"ל הוכיח כן מדברי התוס' הללו מדלא כ' שאמר לשליח לשחוט לע"א ע"ש וליתא דהכא באינו יודע שהוא גנב איירי כמ"ש התוס' ובכה"ג יש שלד"ע בכל התורה כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ט ע"א בד"ה נתנו ע"ש ולא חידוש שחידשה תורה כאן וא"כ אפי' נצטרף איסור אחר עמו יש שליח והגמ' דהוצרך לקראי דאו ותחת היינו לחייב אפי' יודע השליח שהוא גנב ואף דהתוס' כ' בזה הדיבור דהכא איירי באינו יודע היינו גבי ע"א ושור הנסקל אבל בשבת איירי אפי' ביודע שהוא גנב ולהא הוא דהוצרכו הני קראי והא דלא כתבו התוס' באמר לשליח שישחוט לע"א נ"ל דאי מינהו שליח לשחוט לע"א אז אין כוונת השליח לעבוד ע"א אלא לעשות שליחותו מכוין וכיון שכן אינו נאסר הבשר דמשום מחשבת השליח הא אינו מכוין לע"א ואינו מקבלה עליו באלה ואי משום כוונת המשלוח זה עובד וזה מחשב לא אמרי' כדאיתא בחולין דף ל"ח ע"ב ע"ש

ע"ב גמ' וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון וכו' מבואר מכאן דס"ל לר"מ דתשלומי ד' וה' איתיה בקדשים שחייב באחריותם כר"ש ועיין במהרש"א ז"ל בפ' אותו ואת בנו שהק' במ"ש שם בגמ' דר"ש גמר חולין מחולין ור"מ אטו אותו ואת בנו מי ליתיה בקדשים דבטביחה דליתיה בקדשים אמאי לא גמר חולין מחולין ע"ש והוא תימה דהא ר"מ ס"ל דתשלומי ד' וה' איתיה בקדשים

דף ע"ב ע"ב תוס' בד"ה דאי וכו' לאכול' אתקש וכו' עכ"ל מק' ע"ז מגמ' דר"פ כ"ש דפריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז ואי איתא דמדאורייתא שריא בהנאה מאי פריך ועיין להשע"ה ז"ל בה' אישות ע"ש וראיתי בס' יד יהודה למהר"י אשכנזי ז"ל בליקוטיו לפסחים שתי' דהכי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסורין שלא כדרך אכילתו כמ"ש התוס' שם דף כ"ו בד"ה שאני ע"ש וליתא דהא תקרובת ע"ז דשריא בהנאה הוא משום דכתיב ויאכלו כמ"ש התוס' ומה"ט שרי שלא כדרך אכילתו דאכילה כתיבא ביה דכן הוא היכא דכתיב אכילה כמבואר בגמ' בפ' כ"ש ודוקא בעצי אשרה הוא דכ' התוס' דאסור. גם מ"ש לתי' דקושית הגמ' היא שיהא תופס דמיו כע"א ע"ש ליתא דאי שרי בהנאה ודאי דאינו תופס דמיו ויין דתופס דמיו הוא מדרבנן. גם אין לתרץ דקושית הגמ' שיאסר בכל שהו כע"א דכיון דכתיב בלשון אכילה בכזית משמע ודוקא בע"א גופה דכתיב לא ידבק הוא דאסור בכל שכן

דף ע"ג ע"ב גמ' דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי וכו' המש"ל ז"ל בפ' א"א מה' עדות תמה ע"ד הריטב"א ז"ל דגם בממון בעי כאשר זמם ולא כאשר עשה מדתניא עדים שהעידו הפיל את שנו והוזמו משלמין דמי עבד לרב ואמאי והא עבד תפוס בעצמו ומיד יצא לחירות והו"ל כאשר עשה. והרב תומים סימן ל"ח תי' דאתיא כמ"ד צריך ג"ש אבל הוק"ל ממה דפריך הגמ' דמי כוליה עבד בעי לשלומי ומאי פריך הא ברייתא כמ"ד צריך ג"ש וא"כ הו"ל כאשר עשה ותי' דעיקר קושית הגמ' אמאי משלם לעבד הא אדרבא מהראוי לשלם לרב ע"ש ואכתי ק' לקמן בסיפא דברייתא דפריך דמי כוליה לרב בעי לשלומי הא ודאי דמי עין לרב הוא דמשלם כיון דהעבד תפוס בעצמו

תוס' בד"ה אמר וכו' ול"ד נקט וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דגם לשיטת ר"י אתיא בדוקא כיון דהא מצי' הזימו קמאי ע"ש ולפ"ד ק' בדברי התוס' שכ' בדברי ר"י ה"ה דמי עין לקמאי בעי לשלומי וכו' דנימא דאפכינהו ואחר כדי דיבור איזמנהו דהשתא הראשונים לא היו חייבים כיון דהוכחשו קודם ההזמה אלא ע"כ דאי הוזמו אחר כדי דיבור כיון דהזמה לא מהניא בהו בראשונים כלל כיון דכבר הוכחשו הו"ל כמאן דליתא והו"ל הוכחשו האמצעיים כיון דליתא להזמ' גם י"ל דע"כ דל"ד דהא בסיפא בב' כתות ע"כ דל"ד וא"כ גם ברישא לאו דוקא דהא רישא דומיא דסיפא. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' עדות העידו שסימא עין עבדו והפיל את שנו והוזמו ואחר כך נמצא הדבר בהפך משלמין דמי עין לעבד ותמה מרן בכ"מ כיון דפ' כרבא דהכחשה תחילת הזמה אפי' הוכחשו קודם הזמה ע"ש והוא תימה דאפילו לאו תחילת הזמה ק' אפילו הוכחשו קודם כיון דכוותייהו פסקי' וכדמסיק הגמרא