משמרות כהונה חלק ב כד

מן הלוה ונותנין לאלו ואע"ג דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבון גבך וכו' וקי"ל כרע"ק דאין מרחמין בדין שאני הכא דשעבדן בפי' וכו' ע"ש דמבואר מדבריו דטעמא דרע"ק משום דמה שהוא ביד אחר מקרו נכסי היתומים ול"מ ליה דמשתעבדי אלא היכא דשעברן בפי' ומעתה גם דברי הרשב"א כאן מתפרשין כן דבשעבדן בפי' מיירי. וראיתי למהריק"ש בתשו' סי' ל"ה שהביא דברי הרא"ה בשמעתין דס"ל דמה שמופקד ביד אחרים לא מקרי נכסי דיתמי ומשתעבדי לב"ח וכ' שכ"כ הרשב"א והביא דברי הרשב"א הללו דשמעתין עש"ב וליתא דהרשב"א לא מיירי אלא בשעבדן בפי' וכמ"ש בתוס' שהבאתי אבל הרא"ה סובר דל"מ נכסי דיתמי וככל ענין משתעבדי לב"ח וע"ד הרא"ה ק' מההיא דאנן מטלטלי שבק אכון גבך וכו' וממתניתין דהכותב דרע"ק דקי"ל כוותיה ס"ל דמקרו נכסי דיתמי ומדברי הרמב"ן שהביא בעה"ת שער ס"ז ופ' הטור ומר"ן בש"ע סי' ק"ה דין ו' שכ' נפקד שתפס בשביל מהניא התפיסה לענין שלא תעשה מטלטלין אצל בניו ע"ש מוכח דס"ל דאי לא תפס מחיים בשביל הב"ח הוי מטלטלי אצל בניו אע"ג דלאו ברשותא דיתמי קיימי ושלא כדעת הרא"ה מיהו י"ל דהתם מיירי שאחר שתפס החזירו וכמ"ש מר"ן בב"י אהא שכ' הרמב"ן נתנו לאחר וכו' ע"ש. איברא דבש"ע כ' מר"ן דנתנו באגב משמע דעדיין בידו הוא וכמ"ש הסמ"ע ע"ש מוכח מזה דאי לא תפס מחיים בשביל הב"ח הוו מטלטלי דיתמי ול"מ לב"ח

תוס' בד"ה אי תם וכו' דמיד אחר נגיחה וכו' עד שיצא מב"ד וכו' עכ"ל לכאורה לא הוו צריכי למימר אחר שיצא מב"ד וכו' אלא כלאו מיד סגי דכן משמע ממ"ש מיד אחר נגיחה וכו' ונר' דהא דהוצרכו למי' מיד אחר נגיחה היינו משום מעריקנ' דמיד הי"ל לחוש שמא יתפשוהו והו"ל להעריקו מיד אלא ע"כ דמיד נודע לו שהוא מועד אבל לפירכא דמודה בקנס בידו כל שעה להודות כל זמן שלא יצא מב"ד ולהכי הוצרכו למימר עד שיצא מב"ד כדי לתרץ פירכת מודה בקנס. ובהכי י"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל לקמן בד"ה א"ה ע"ש דהתם קיימי אמ"ד קנסא דהפירכ' היא בידו להודות וא"צ שנודע לו מיד

בד"ה לאו וכו' והשתא הק' וכו' עכ"ל כ' מהר"ם שיף ז"ל די"ל בגמר' מאי לאו לקרבן והק' נוגח אי לאו דכ' בהדיא הו"א דוקא ברצון ולהכי כתיב בנוגח דאפי' באונס וקשיא לרב ע"ש ולא יתבן פי' זה דא"כ אמאי צריך תנא דברייתא לחומרא דבופד בהך דקאמר עשה אונס כרצון סגי דאי כתב נוגח ולא כתב נודע אז לא ידעי' נוגח דאפילו באונס דהא לא ידעינן ליה אלא מייתורא משום דהוה ילפי' מנודע ומקטלא לחודיה לא ילפי' דא"כ לא ליכתוב נודע ולילף מקטלא דידיה

דף מ"א ע"א גמ' נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' מק' לדברי ה"ה ז"ל דטעמא דאין לוקין על ההנאה משום דלא כתיבא בהדיא ונכללת בכלל האכילה מאי קאמר נכתוב לא יהנה נימא דאי כתיב לא יהנה הוה לוקה ונר' דאי לא יאכל לא אתא אלא להנאה ודאי דלוקה דהוי כאלו כתיב בהדיא ופריך שפיר נכתוב לא יהנה. ודע דמכאן יש להוכיח דשיעור ההנאה היא בכזית אף אי לא כתיבא בל' אכילה דאל"ה מאי פריך לכתוב לא יהנה

תוס' בד"ה לרבא אליבא דהך ברייתא קאמר עכ"ל ורבא גופיה ס"ל כמאן דדריש ערוה וע"א ממשחתם דהשתא ליכא לאקשויי לא לכתוב רובע דהא אצט' גם לע"א ואצט' למ"ש מהר"ם שיף ז"ל ע"ש

בד"ה איני וכו' ולפי המסקנא ניחא וכו' עכ"ל לכאורה לתי' דנכתוב לא יהנה מאי איכא למי' ונר' דודאי הברייתא בר"מ וקושיית התוס' לרבנן מנ"ל שחטו לאחר שנגמר דינו ותי' דנ"ל לפי המחצא מבשרו ואף לתי' דלא יהנה אית ליה לרבנן מדרש' דבשרו אלא משום דלישנא דברייתא משמע דלאו מדרשא דבשרו נ"ל לכך משני לכתוב לא יהנה ומה שכ' בלא"ה פריך שפיר משום דמלישנא דמקשה דקאמר אימא שחטו לאחר שנגמר דינו שרי משמע דקושטא הכי הוא ול"ל דרשא דבשרו אבל המתרץ י"ל דלא ס"ל כן

בד"ה והאי וכו' וכ"ת לישתוק מל"י וכו' עכ"ל לכאור' נימא דאצט' למלקות ועיין להשע"ה ודעת התוס' היא דנוקמ' לדבר חדש עדיף טפי מדנוקמ' למלקות וכמ"ש התוס' בפ' הלוקין דף ח"י ע"ש ואילולי דברי התוס' הו"א דקרא אתא למלקות והוה ניחא לן שפיר מה שדקדקו התוס' בדבור שאח"ז בלא ר' אבהו וכו' די"ל דכיון דקרא אתא למלקות לא א"ש למדרשיה באם אינו ענין דכל דאתי באא"ע אינו לוקה עליו כמו שהוכיח ה' לח"מ ז"ל מדברי התוס' בפ' אז"נ דף ס"א כידוע

בד"ה בדר' אבהו וכו' דבלאו ר' אבהו וכו' עכ"ל י"ל במאי דאיכא למידק בשמעתין מאי פריך ממאי דל"י להיכא דשחטו וכו' נימא דהאי תנא דריש את והנאת עורו נ"ל מאת ול"ל דרשות דח"כ ולדות וע"כ בעל השור נקי להנאה ואייתר לא יאכל לשחטו וצ"ל דע"כ האי תנא לא דריש דהא קאמר אין לי אלא באכיל' בהנאה מנין וכו' והאי הנאה ע"כ הנאת עורו דהנאה ממש מל"י נפקא דאסור הנאה במשמע כדר' אבהו וכדפריך הגמ' לקמן השתא דנ"ל מל"י וכו' ומשני להנאת עורו ולהכי פריך שפיר נימא ל"י להנאה ונקי להנאת עורו והשאא בלא ר' אבהו לא ק' קושי' הגמרא די"ל דמאי דקתני בהנאה מנין היינו הנאת בשר דמל"י לא נ"ל אלא אכילה והנאת עורו נ"ל מאת בשרו והאי תנא דריש את ומעתה ע"כ לא יאכל לשחטו דהנאת בשר נ"ל מנקי ועורו מאת אבל לר' אבהו הנאה נ"ל מל"י וע"כ בהנאה מנין דבריית' לעורו ולא דריש את ונר' דכוונת התוס' שכ' בלא ר' אבהו ר"ל ונימא דנקי לכופר וכדפירש"י ואף דהתוספות פי' להנאת עורו דלא כרש"י היינו לפי מאי דמייתי הגמרא דר' אבהו א"צ לדחוק כפירש"י ז"ל

ע"ב גמ' והשתא דנ"ל וכו' פירש"י והיכא דסקליא מכ"ש וכו' נר' להוכיח מכאן דאין לוקין על ההנאה דאי לוקין לימא דנקי להנאה דסקליה דאי מק"ו משחטו אין מזהירין מ"ה אבל השתא דכתיב נתן לאיסור הנאה מזהירין מ"ה כמ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א דהיכא דאיכא איסורא מזהירין מ"ה ע"ש מיהו י"ל דלאו ק"ו ממש דמי גרע

שם ולהנך תנאי וכו' הנאת עורו מנ"ל וכו' אין להק' נימא דל"ל הנאת עורו דס"ל להגמ' דמסתבר למדרשיה להנאת עורו מלמדרשיה לכופר ודמי ולדות

פירש"י בד"ה מודה וכו' וכי היכי דמיפטר מקטלא וכו' עכ"ל ניחא ליה לפ' פירכת הגמ' אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא ועיין בפירש"י