משמרות כהונה חלק ב רי

דף כ"ט ע"א בד"ה באומר וכו' וגבי שבועה חמור' וכו' עכ"ל ודשמעתין דחשיב ליה שבועת שוא ולוקה מדאורייתא ולא משוי לה בשבועת הבאי דלא אסירא אלא מדרבנן מיירי במעמיד דבריו דאמר שאין כונתו להבאי ודרך גוזמא כמ"ש הרשב"א בחי' שם בנדרים לחלק בהכי ע"ש ומ"ש שם בשם ר"י לחלק בין אמר כל פירות לאמר פרי א' וכ"כ הרא"ש בפסקיו לשם ק' דלאביי דמוקי לה באומר שראיתי אמאי לא חשיב לה הבאי ודרך גוזמא

ע"ב גמ' השתא משום שבועת ביטוי מחייב וכו' הרא"ש בתו' הק' אמאי לא פריך הכי ארישא דקתני אכלה חייב משום ש"ש מאי איריא אכלה אפי' לא אכלה חייב דיצתה ש"ש מפיו ע"ש מה שתי' והיה נ"ל לתרץ והיה בהניח דאי נשאל על הראשונה לא הוי שניה ש"ש כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו והו"ל כאילו לא היתה שבועה א' מעיקרא כלל ולפ"ז לא ניחא ליה לתנא למינקט חייב משום ש"ש בלא אכלה דהא מל"ל דלא הוי ש"ש אם נשאל על הא' אבל אכלה תו ליתיה בשאלה ואפי' לאמימר דאמר אכלה כולה נשאל עליה דוקא התם דמחוסר קרבן אבל הכא לא מיחסר מידי אבל מסיפא דייק שפיר דקתני לא אכלה חייב בביטוי ואע"פ דמ"ל דאינו חייב בביטוי ע"י שאלה ה"נ הול"ל חייב משום ש"ש אך ראיתי להרדב"ז ח"ב סימן קמ"ח דפשיט"ל דבכה"ג אפי' נשאל על הראשונה לעולם חייב משום ש"ש ע"ש ומדברי הרא"ש שכתבתי נראה כן אח"כ ראיתי שהרשב"א כ' בתשו' בד"ז ופס' מרן בש"ע בי"ד סי' רל"ח דין טו"ב והש"ך שם הוכיח מתשו' הרא"ש פ' מרן בח"מ סי' ע"ג דפשיט"ל דאם תשאל על הראשונה לא הוי הב' ש"ש ע"ש ולפ"ז דברי הרא"ש סתראי נינהו דלפ"ד בתשו' ל"ק מ"ש בתוספותיו בשמעתין לכ"נ עיקר כמ"ש ה' תומים בח"מ שם דשניא ההיא דתשו' הרא"ש דמעיקרא לא יצתה מפיו לשוא דאפשר שיהיו לו מעות ויקיים שניהם וק' על הרדב"ז דפשיט"ל מאי דמספק"ל להרשב"א בתשו'

בתוס' בד"ה שבועה וכו' ושמא י"ל בין אוכל לשלא אוכל וכו' עכ"ל הריטב"א בחי' לעיל דכ"ז כת' י"א דבשבועה שאוכל באכל כזית ממנה יוצא ידי שבועתו ול"ד לשלא אוכלנה ע"ש וצ"ל דבנשרף ולא נשתייר ממנה אלא כזית קאמר דיוצא ידי שבועתו בכזית הנשאר וכמ"ש הרא"ש בשמעתין ע"ש דאל"ה ק' קו' התו'

דף ל' ע"א בד"ה כל וכו' דילמא הא דנקט אנשים משום דכל כבודה וכו' עכ"ל אין להק' א"כ ג"ש למ"ל די"ל דאיצט' לאשמעי' דבעי' עמידה דאפי' ר"י מודה בעדים דבעי עמידה כמ"ש התו' בסמוך

בא"ד דגבי עדות ע"כ צריכים לבא וכו' עכ"ל ק"ל לפמ"ש התו' ביבמות דל"א ע"ב בד"ה דחזו דלא דרשי' מפיהם ולא מפי כתבם אלא באלם דאין ראוי להגיד אבל העדים שזוכרים עדותם יכולים לשלוח עדותן בכתב דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ע"ש א"כ הדרא קו' דהכא לדוכתה וי"ל: בד"ה למשרי וכו' כדאמרי' בסנהדרין כקטון כגדול וכו' עכ"ל לפי תי' זה דאפילו איכא עשה דכבוד תורה צריך להקדים הדין שבא לפניו ראשון משום דכתי' כקטון כגדול תשמעון צ"ל הא דהקדים ר"נ בההיא דכתובות שהביאו בתי' הב' טועה היה בד"ז כיון דבלא"ה טעה בההיא דמסתמן טענתיה ע"ש בגמרא אבל לתי' הב' ס"ל דלא איתמר שם אלא הך טעמ' דמסתמן טענתיה אבל לא אימא שטעה בד"ז דכקטון כגדול

ע"ב בד"ה והאמר וכו' אף על גב דהיה יכול להושיבה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דלענין דיינים בישיבה דמצוה לדיינים לא דחי ליה משום עשה דכבוד תורה דאדם אחר ע"ש ק' דהרי בההיא עובדא דכתובות שהביאו התוספות לעיל בד"ה למישרי קאמר דעשה דכ"ת דחי לעשה דדיינים דכקטון כגדול וי"ל דלתי' התוס' זו ס"ל כתי' קמא שכ' התוס' בד"ה למישרי דלפום ההוא תי' צ"ל דר"נ טועה בד"ז כמ"ש לעיל ולתי' בתרא דלעיל ס"ל כתי' בתרא דהכא דלאחר מיתה ליכא עשה

דף ל"א ע"ב גמ' מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות וכו' מהראנ"ח בא"ח סי' ל"ז כ' דאין העדים יכולים לחזור ולהגיד אפי' נותנים אמתלא לדבריהם דמאי דאמרו בתחי' א"י עדות הוא מפני שהיו מכעיסין אותם הבאין עליהם בחזקה להעיד וע"ז חרה אפם ולא רצו להעיד וכ' שכן משמע ממשנתנו זאת דבכל ענין א"י לחזור ולהודות ול"ד למאי דאמרי' בגמ' אמרה נתקדשתי ואח"כ אמרה פנויה אני דאם נתנה אמתלא דנאמנת דשאני התם דלפי דבריה לא עבדא איסורא במה שאמרה בתחילה אבל הכא איכא איסורה ע"ש ולפמ"ש הר"ן כאן בהלכות דמאין יודעין ליודעין לא מקרי חוזר ומגיד וטעם משנתנו משום דלא משוו נפשייהו רשיעי דלפ"ד האחרונים עשו רשע במה שנשבעו תחי' שאין להם עדות ולאו משום דאין חוזר ומגיד ע"ש ליכא שום הוכחה מכאן דדוקא הכא שנשבעו תחי' אבל אמרו אין אנו יודעים בלא שבועה חוזרין ומגידין וי"ל על מהראנ"ח דבנדונו שם אמרו תחילה אין יודעים ופשיט"ל דאין חוזרין ומגידין ולא זכר דברי הר"ן דס"ל דמאין יודעין ליודעין לא מיקרי חוזר ומגיד

בתוס' בד"ה משביע וכו' אליבא דר"מ אתי וכו' עכ"ל י"מ לפי"ז מאי פריך הגמ' בסמוך אמילתיה דשמואל בראוהו שרץ תנינא שה"ע כיצד וכו' אמר אין וכו' הא מתני' במושבע מפי עצמו מיירי ור"מ היא ואיהו נ"ל מפי עצמו בשה"ע משבועת הפקדון וס"ל דון מינה ומינה דאפי' חוץ לב"ד וכדאיתא בגמ' לעיל וא"כ ה"ה נמי דלדידיה במפי עצמו לא בעי' שישמע מפי התובע דילפי' מפקדון ודון מינה ומינה וקרא דאם לא יגיד דילפינן מניה דבעי' תובע במפי אחרים מיירי וא"כ איך ס"ד דאמר דוקא ונ"ל במ"ש התוס' בקמא דנ"ו ע"א דאם לא יגיד בעלמא קאי וה"ק דבר שאם לא יגיד ונשא עונו בשבועה מחייב קרבן שבועה והרשב"א בחי' שם כת' דמסתבר' דכיון דחייב קרבן שבועה איתיה בנשיאות עון בלא שבועה ואם כן אפי' לר"מ להאי מילתא לא אמרי' דון מינה ומינה כיון דליכא נשיאות עון אלא עד שיתבענו כמ"ש הר"מ בפ"א מה' עדות ואפשר שמכאן יצא לו דין זה דע"כ דאיכא שום לימוד דליכא נשיאות עון עד שיתבענו מדאשכחן דאפי' לר"מ אית ליה האי דינא ואף דמרן הכ"מ שם כ' דמשבועה למד ד"ז היינו להוכיח הדין שהוא כן דע"כ פסיק"ל לחז"ל דליכא עון בלא תביע' אבל מאי דפסיק"ל י"ל שהוא מילפותא אחריתי ואי ק' לדעת הר"מ מאי פריך שם בקמא דאורייתא היא נוקמה בלא תבעו די"ל דבלא תבעו אפי' בדי"ש ל"מ ואין להק' מאי פריך תנינא