משמרות כהונה חלק ב רט

י"ל במתני' דפ"ב דנדרים לולב שאני נוטל בשבועות מותר ובלא"ה ק' שם נימא מגו דחל אשאר ימים דאינן אלא מדרבנן חיילא איום א' ובזה לא שייך תי' הפר"ח שהרי ימים מחולקים וידועים הם ומיהו י"ל דתנא דהך מתני' ל"ל איסור כולל כדמשני הגמ' דמכות אמתניתין דיש חורש תלם א'

שם לא הנחתי למלקות וכו' נר' דמכאן פסיקא להו להתוס' לעיל דכ"ד דלמלקות לא בעינן לאו והן דיליף לה מלא הנחתי וכן י"ל מגמ' בפ"ק דנדרים די"ו דמצריך קרא למלקות דאין נשבעין לעבור ולא גמר מקרא דהרעה והטבה משום דלא כתיב אלא גבי קרבן וה"נ דכותה

דף כ"ו ע"א גמ' איהו נמי דריש ברבויי ומיעוטי ה' פר"ח בי"ד סי' פ"ד רמי ומק' פ' הר"מ בע"ז ועיין מ"ש בזה לעיל דכ"א ע"א ע"ש

בתוס' בד"ה מיעט וכו' וצ"ל דשקולים הם וכו' עכ"ל ק"ק נימא דלא מיעט אלא דבר מצוה שמצינו שמיעטו הכתוב מן המלקות כדנ"ל בפ"ב דנדרים מלא יחל והביאו התו' בסמוך אבל לאו והן ולהבא דלא נתמעטו ממלקות כמ"ש התוס' לעיל דכ"ד וכמו שנר' מהגמ' לעיל דקאמר לא הנחתי למלקות דלמלקות לא בעי לאו והן ולהבא נמי איתיה במלקות אפי' לרי"ש כדאיתא בגמ' ריש מכילתין והיכי מסתברא להו דשקולים הן ויש ליישב

ע"ב גמ' ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין וכו' הא דלא אוקמה בגמר בלבו לחוד כדשמואל משום סיפא כמ"ש מהרש"א והנח"ל כ' דמסתבר טפי לחייב בהוציא פת שעורין מגמר בלבו ולא הוציא כלל כיון דמ"מ הוציא בפיו וא"כ אי אוקמה רישא בגמר בלבו לחוד הוה דייקינן מינה הא כיון לפת חטין והוציא שעורין חייב והוה ק' דיוקא דסיפא ע"ש וליתא דא"כ בקדשים ותרומה דמחייב בגמר בלבו לחוד כ"ש דחייב בנתכוון לדבר א' והוציא דבר אחר ובהדיא תנן בפ"ג בתרומות המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום ע"ש הק' ה' שמחת יו"ט סי' נ"ח לדעת הרשב"א דשבועה בהרכנת הראש מהניא לוקמה לסיפא בהרכין בראשו ול"ק לשמואל ע"ש וי"ל דהרכנת הראש דבור מעליא הוא לדעת הרשב"א ולא קרי ליה תנא גמר בלבו

בתוס' בד"ה צריך וכו' והשתא א"כ למ"ל קרא בשבועה וכו' עכ"ל ואין להק' נימא דאיצט' קרא כי היכי דלא נרבי ליה מרבויא דלכל אשר יבטא די"ל כיון דס"ל להתו' דב' כתובין הוו כמו מיעוטא דמיעט קרא דדוקא בהני א"כ טפי עדיף לאוקמי' רבוייא לרבות לשעבר כדלעיל כיון דאיכא מיעוטא דב' כתובים למעט גמר בלבו

בד"ה גמר וכו' ואי הוה אמר דגבי אונסא אפילו מדירו על דעתה וכו' עכ"ל התו' לעיל דכ"ג בד"ה דילמא אזלי בשי' האי תי' אבל לשאר התי' שכתבו כאן ל"ק קו' לעיל ועיין לה' שמחת יו"ט ולפום האי תי' ההיא דנזיר שהביאו אח"ז שאני דאהא לא משמע כלל לשון נזירות ול"ד לפת חטים ושעורים והתו' דנקטו בסוף הדבור דסתם פת פת חטים לפום תי' אחרון נקטו כן ועיין למהרש"א

דף כ"ז ע"א גמ' אביא נשבע להרע לעצמו שהרשות בידו וכו' כ' הר"ן אע"פ דאין רשאי לחבול בעצמו מ"מ אינו מפורש בהדיא בתורה ולהכי שבועה חלה עליו והוא תימה דבגמ' בפ' החובל הוכיח מברייתא הלזו דרשאי לחבול בעצמו ונ"ל דהר"ן כונת דבריו דאפי' למ"ד אינו רשאי מודה בדבר זה דחלה שבועה דלא אשכחן דפליגי בשבועה אבל לישנ' דברייתא דקתני רשאי ודאי דס"ל דרשאי לחבול בעצמו

שם הרעה גופה הטבה היא וכו' מה שהק' מהרש"א לריב"ב למ"ל הוא ע"ש ל"ק דאי לאו הוא הו"א בעינן לאו והן כרבנן כדקאמר הגמ' לקמן וריב"ב שפיר קאמרי ליה רבנן א"ל וכו' ע"ש ומשתי הוא ז"ל דחיק ואתי מרחיק גם מה שהביא ראיה מגמ' לעיל גבי אי מתנה לעני מושבע וכו' י"ל דפירכת הגמ' על חלוקת שלא אתן וא"ש לפ"ז מאי דלא משני ריב"ב היא ועיין להתו' במשנתנו ועיין מש"ל דכ"ד ע"א ע"ש

שם הטבת אחרים מבעיא וכו' עיין מ"ש מהרש"א בשם הר"ן וכן נר' מדברי התוס' בד"ה מדאיצט' ועיין להרז"ה בס' המאור

פירש"י בד"ה שאינה וכו' למ"ל דכתבא וכו' עכ"ל והא דלא פריך הרעה גופה הטבה היא ואיך קרי לה הרעה כמו מאי דקאמר מה הטבה וכו' י"ל דנהי דלישנא הכי משמע טפי מ"מ מכח היקישא דהרעה להטבה מפקי' ליה מפשטיה ומפרשינן לה דהרעה לגוף קאמר אף על פי שהיא הטבה לנפש

בתוס' בד"ה מצוה וכו' אמאי אין אחע"א וכו' עכ"ל קושיית' היא לריב"ם בדבור הקודם דלפירש"י י"ל דריב"ב ס"ל אחע"א ורבנן דקאמרי לא אם אמרת וכו' לדברי ריב"ב קאמרי אבל לדידהו ל"ל קו' כלל

ע"ב בד"ה הכי השתא וכו' אמאי לא נשתרי בשניה וכו' עכ"ל עיין להר"ן בנדרים דכ"ז ע"א שכ' בשם הרמב"ן ז"ל דבנדר שהותר ע"י חרטה הותר מקצתו לא הותר כולו ע"ש ולפ"ז ניחא קו' התוס'

דף כ"ח ע"א בד"ה אמר וכו' שהיה בדעתו לאכול באותה שעה גם התנאי וכו' עכ"ל משה"ק מהרש"א ז"ל דא"כ דומיא דידה בשגגת עצמה וזדון חברתה אמאי חייב אשנייה כיון שבשעה שאכל התנאי דעתו לאכול גם האיסור ע"ש ל"ק דדוקא בשעה שאוכל איסור ודעתו לאכול התנאי דוקא הוא שכ' התו' דלא הוי שב מידיעתו דבתנאה לא מיזדהר אבל איפכא אף דבשעה שאכל התנאי היה בדעתו לאכול האיסור כיון שאכל האיסור בשוגג הוי שב מידיעתו דבאיסורא מיזדהר כמ"ש התו' מההיא דנדרים ובהכי ניחא גם רישא דמילתיה דרבא לפיר"ת דהיינו הראשונה במזיד ושניה בשוגג ומה שתי' דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה ל"ל דבהכי מיירי משום דדכותה בראשונה ל"ל הכי משום דכבר נאכל האיסור ע"ש הוא תימה דהא זדון עצמה ושגגת חברתה גבי שניה ליכא למי' הכי דהא כבר נאכל התנאי ואפ"ה כ' הקו' דגבי ראשונה אמרינן שפיר דבכה"ג מיירי וצ"ע. ודע דלפיר"ת צ"ל נמי דחייב דקתני גבי שגגת עצמה וזדון חברתה הוא אשניה דוקא ולא על הא' כמו לפירש"י

ע"ב בד"ה שבועה וכו' וצריך לחלק בין הך לההיא וכו' עכ"ל עיין להפר"ח א"ח סימן קפ"ה במ"ש לתרץ מה שהק' בשבועה שלא אוכל מצה ליל פסח אמאי לא אמרינן מיגו דחל אכזית בתרא חל אכזית קמא ע"ש: