משמרות כהונה חלק ב קפא

בפ' רי"ש ע"ש ואתך לדרשא אחריתי ע"ש אלא דלפי זה לא משני הגמ' מידי דאי ס"ד טריפה אמ"ל רחמנ' שלמין לא תעייל דהא לקושטא הוא כתיב מכל החי לטריפה ואהך לדרשא אחריתי ועיין להת"ח ונ"ל דהכי משני הגמ' דלא נכתוב מכל החי וכיון דלא אפשר לדרוש שלמין לא תעייל ע"כ נח לאו טריפה ואתך לטריפה דאף דאיכא דרשא אחריתי בתיבת אתך מ"מ לא דרשי' לה אלא אי ה"ל טריפה ממ"א וכן צ"ל לדברי התוס' בד"ה והשתא וכו' ע"ש ואי הוה מצינן למי' שלמין לא תעייל הוה מצינן למי' דנח טריפה הוה אבל השתא דלית לן למידרש שלמין לא תעייל ולא נ"ל טריפה ממ"א ע"כ דנח לאו טריפה ונ"ל טריפה מאתך ולמ"ל מכל החי ואין לומר דדילמא קושטא דמילתא טריפה הוא דהא חיה כמה שנים. מיהו למ"ש התוס' בד"ה ודילמא לא יתכן זה והדק"ל ונ"ל דאף דאתא לדרשא אחריתי מ"מ דרשינן ממשמעות אתך בדומין לך ודרשי' תרווייהו ולמסקנא דנ"ל מלהחיות זרע למ"ד אינה יולדת מ"מ אף דנ"ל מקרא אחרינא מ"מ אינו סותר המשמעות הכלל דלעולם משמעו' אתך בדומין לך ובעינן שלא יסתר זה המשמעו'

אמר קרא אתך בדומין לך כ' הריטב"א ז"ל בחי' דמהכא נמי ממעטי' מחוסר אבר ודלא כר"א ופי' הגמ' כאלו אמר אלא ע"ש. וק' דא"כ נמעט גם בע"מ ואפשר דס"ל כגי' הספרי' בזבחים דקט"ו דממעט בע"מ בב"נ מקרא ע"ש בפירש"י ומ"מ לפ"ד הו"ל להגמ' להקשות מכל החי למאי אתא כדפריך להחיות זרע למאי אתא והתוס' כתבו דמ"מ אצט' מכל החי דהוה מוקמי' קרא וכו' ע"ש ועמ"ש מהרש"א ז"ל דאימא דקרא דמכל החי למעוטי בע"מ ע"ש ול"ק דר"א קאמר מנין למחוסר אבר שאסור והא מילתא ידעי לה מקרא דאתך ולא הול"ל אלא מנין לבע"מ שמותר

תנא כולי קלנדא חד יומא חשיב ליה. נר' דטעמו של דבר משום דאיכא איד ביום אחד או שני ימים לכך חשיב לקלנדא בחד יומא לכלול כל האידים בחדא מילתא ולא להאריך לפרט כל איד בפ"ע ועפ"ז י"ל מה שהקשו התוס' אמאי ל"ק מתני' נמי דייקא די"ל דאי הוה תני ב' ימים הו"א דוקא קלנדא דהוא איד גדול גזרו ב' ימים קודם דעלה קאי מתני' דלקמן דאלו אידיהן קלנדא וכו' אבל איד קטן דעיקרו יום א' לא גזרו עליו ב' ימים לזה כלל יום אחד האיד בהדי הב' ימים לאשמעי' דאפי' האיד יום א' אסרו ב' ימים קודם דאי לאו משום האד דיום אחד לא הו"ל לכלול כוליה קלנדא ביום א'

ע"ב בתרי עברי דנהרא מדברי התוס' בסוגיין שכ' דלמומרין אין לאסור אלא בתרי עברי דנהרא נר' דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסורא אפילו מדרבנן אבל מדברי התוס' בפ"ק דמציעא ד"י נראה דאיכא איסור דרבנן ועיין בחי' בפ' כ"ש דכ"ב ע"א ע"ש ולפ"ד מאי דלא אסרי' הכא אלא בתרי עברי דנהרא משום דספיקא הוא אי מתרי בו והוי ס' דרבנן א"נ רבנן לא גזרו בגוי

גמ' דייקא נמי וכו' עיין מהרש"א בפ' כ"ש דף כ"ב ע"ב ועמ"ש בחי' שם ע"ש

תוס' בד"ה אמר אביי וכו' גזירה וכו' כיון דאינו שמח ביום אידו עכ"ל נר' מדבריהם דמאי דקתני מתני' שמח הוא לאחר זמן לאו היינו למחר כמ"ש רש"י במתני' אלא אחר זמן מרובה מיהו כ"ז לאביי אבל לרבא דאמר הטעם משום דאזיל ומודה וע"כ לא אזיל ומודה אלא ע"י ששמח ואם כן ע"כ דקתני שמח לאחר זמן היינו אחר שעה ואפשר דרש"י במתני' אליבא דרבא מפ"ל ודנקט למחר ל"ד אלא לאחר שעה ועיין מהר"ם לובלין ז"ל שם ודפריך לקמן הגמ' דר"י אדר"י מההיא דאשה לא תסור אליבא דרבא הוא דפריך

דף ז' בד"ה פשיטא וכו' בסתם משנה וכו' ואפי' במחלוקת וכו' עכ"ל נראה דהתוס' מסופקים אי הא דאמרי' מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם משום דהלכה כסתם משנה ולאפוקי סתם ואח"כ מחלוקת ולפ"ז למאן דלא ס"ל הלכה כסתם משנה לא ס"ל נמי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם או דמאי דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כלל אחר הוא ולאו משום דהלכה כסתם משנה ולכך כ' בסתם משנה נמי פליגי כלפי הצר הא' ואח"כ כ' ואפי' מחלוקת וכו' כלפי הצד השני

בא"ד דהסתם חשוב כרבים וכו' עכ"ל פי' דהסתם גופיה כרבים משום דאיכא הסתם וההוא תנא דס"ל כוותייהו ועיין מהרש"א והריטב"א בחי'

דף ט' ע"א גמ' דכד מעיינת בהו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא פריך אב' אלפים דתהו וכו' ע"ש ונראה דפשיט"ל דמאת הנפש אשר עשו בחרן דכיון דהיו עוסקים בתורה לא נכללו עם הב' אלפים דתהו אבל לא משמע ליה דיוכללו עם הב' דתורה עד מתן תורה כיון דלא ניתנה להם תורה: תוס' בד"ה גמירי עמ"ש מהרש"א וי"ל דמדנקט לשון ההיא שעתא משמע אשעת יציאה הוא דגמירי דעל הנפש אשר עשו לאו בשעתא חדא עשו הכל אלא בהמשך זמן מה

דף י"ב ע"א גמ' לא חשו משום דמי ע"א. ק"ל אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורוב מעות דחוצה לה לאו מעות ע"א נינהו דבנמצא ביד גוי נמי אמרי' כל דפריש כדאי' בפ' גיד הנשה דצ"ה ועיין להתוס' שם וי"ל

תוס' בד"ה דילמא וכו' לתחוב הכף של נבילה עכ"ל וה"נ איכא הנאה פורתא דבולע הכף משמנונית דבלאו הנאה לא חיישי' להכשיל כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וכ"כ הפר"ח בסימן קי"ח ועמ"ש שם בנימוקי ובסי' ס"ט

ע"ב בד"ה עיר וכו' משמע שחזר בו עכ"ל פי' מדכ' ואף ע"ג דאסור לשאת ולתת וסיים היינו לזבוני להו משמע דלשאת סחורה ולתת מעות קאמר וחזר בו מפי' לשאת ולתת דמתניתין דפי' מקח וממכר ודלא כמהרש"א ז"ל

בד"ה אלא וכו' שמא יש לאסור וכו' פי' יש לאסור גבי ע"א משום חומרא דע"ז דאע"ג דבשאר איסורין נמי שלא בדר"ה איכא איסורא ריח קיל וא"ש לפ"ז מ"ש אבל בת קיהא וכו' דכמין איסור ע"א החמירו בו וכו'

דף י"ד ע"ב בד"ה מקום וכו' נימא לשחי' זבנא עכ"ל. לפמ"ש רשב"ם הביאו התוס' בדבור שאח"ז דמאי דאמרי' אימור לשחי' זבנא משום דלאו בת מלאכה אבל אי הוו מחצה על מחצה לא תלי' בשחיטה ל"ק קושי' דהכא וא"צ למ"ש סתם בהמה דקה לגדל וכו'

דף ט"ו ע"א גמ' הו"ל מחמר וכו'. עפירש"י וקצת נראה מדבריו דדוקא משום מחמר גזרו דחמיר ולא משום שביתת בהמתו כיון דלפי שעה וכמ"ש התוס' ועיין בהר"ן אבל ממ"ש לקמן