משמרות כהונה חלק ב קסח

היא למעט גם משום א"א ואצט' ליה ערות אביך למעוטי מא"א משום דהו"א דקרא לא מיירי אלא לאחר מיתה ולכך ל"מ אלא משום אמו ולכך אצט' ערות אביך למעוטי מחיים מא"א וע"ש במהרש"א

דף ע"ו ע"א גמ' אתיא הנה הנה וכו' לפמ"ש מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה מנין בכונת דבריהם בתי' דגלוי מילתא בעלמא היא דפי' זמה שריפה ע"ש היכי ילפי' הכא בג"ש דהנה הנה הא איכא למפרך וכדכתבו התוס' בקושייתם ולמ"ש לעיל בכוונתם א"ש דה"נ מייתינן תיבת בתו בג"ש כמו דלעיל מייתי' תיבת זמה

גמ' אזהרה לבתו מאנוסתו מנין וכו' ק' לפמ"ש הר"מ בריש ה' אישות דפנויה אפי' אינה מופקרת אסורה מלא תהיה קדשה ת"ל בתו מאנוסתו מהתם ועיין להר"ן בחי' ועיין למהרש"א בסמוך

ע"ב פירש"י בד"ה שהברזל וכו' בושט או בלבו עכ"ל מכאן מוכח דמי שעשה חבירו טריפה חייב מיתה שהרי ניקב הלב טריפה הוא דהוי וניקב הושט אפילו דנבילה הוי מ"מ אינו נבילה מחיים כדאיתא בפ"ב דחולין דל"ב ע"ב ע"ש וה' לימודי ה' סי' נסתפק בזה עש"ב

דף ע"ז ע"א תוס' בד"ה סוף וכו' והא דתנן בפרק ב' דחולין וכו' דאתיא הך סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דרבא פסק בפ' כיצד הרגל כר"י דאשו משום חציו ואיהו גופיה דייק שם בחולין נפלה אין הפילה לא ע"ש עיין בחידושי' בפ"ק דקמא ע"ש

ע"ב גמ' מ"ד התראת ס' היא וכו' הק' מהרש"א אמאי לא קאמר קמ"ל דע"י כחו מחייב דלא נימא דכחו לאו מילתא היא כדדייק בסמוך ממתני' דקידוש ע"ש וי"ל דא"כ אמאי לא תני חייב סתם במילתא דרבא ומדקאמר חייב מיתה משמע דחידושא דהתראת ס' קמ"ל דאי חידושא דכחו קמ"ל אפי' הוה תני חייב ומפרשי' לה חייב גלות מ"מ ש"מ דכחו מילתא היא

גמ' מצא איתמר עפירש"י ומכאן יש להוכיח דלא שרי בס"ס. היכא דאיתחזק איסורא כדעת הרשב"א בתשו' הביאו הש"ך בי"ד סי' ק"י ע"ש דאי איתא אמאי פסול הקידוש הרי ס"ס הוא ס' על המחט ואת"ל על החרס שמא מכחו מיהו י"ל דדמי לס"ס דשם אחד דלא הוי ס"ס כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות

תוס' בד"ה סתם וכו' בפ' אלו הגולין מבבלי דעת לפטור נתכוון להרוג בהמה בהמה וכו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בגמ'

דף ע"ח ע"א גמ' בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת וכו' הא דאצטריך לטעמא דובערת ולא סגי בטעמא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משום דהו"א כיון דטרפה הוא וגברא קטילא הוא אין אנו מצווין להורגו וכ"נ מפירש"י בסמוך גבי עדי טרפה שהוזמו נהרגין שכ' משום דכתי' ובערת ועיין להט"א בר"פ ראוהו ב"ד ע"ש

תוס' בד"ה בגוסס וכו' הא רוב גוססין וכו' עכ"ל לפמ"ש בש"מ בריש נזיר דף ד' ע"ב דבגוסס בידי אדם רוב גוססין לאו למיתה ע"ש ניחא קושייתם מיהו דבריו תמוהים מגמרא שם בנזיר דמ"ג ע"א ע"ש ובקושי' התוס' י"ל דרוב גוססין למיתה לאו רוב גמור הוא ודמי לרוב לרדיא שכ' התוס' ריש מכילתין ד"ג ע"ב ע"ש

ע"ב גמ' וחד אמדוהו לחיים וכו' פירש"י היינו קרא דולא ימות ואיפכא דרשי' והכריחו לזה דלא מתוקם קרא דאם יקום באמדוהו לחיים כמ"ש מהרש"א בתוס' אבל אין לו' דאי אמדוהו לחיים מתוקם קרא דאם יקום אמאי חובשין אותו כיון דאמדוהו לחיים ורבנן נ"ל חבישה מונקה המכה דכתיב גבי אם יקום די"ל דחובשין קודם האומד שלא יברח אבל אחר שאמדוהו לחיים ונקה המכה ומ"ש רש"י לעיל דחובשין אותו אם אמדוהו למיתה היינו לפמ"ש כאן דקרא דאם יקום באמדוהו למיתה אבל לעולם גם באמדוהו לחיים איכא חבישה אי אינם יכולין לאומדו בעת ההיא

דף ע"ט ע"א גמ' אלא ארישא וכו' מ"ש מהרש"א דלולא פירש"י י"ל דאי נקט ר"ש אסיפא הו"א דוקא קטן דלאו בר מצות ע"ש ק' דא"כ אמאי לא מוקי הגמ' דר"ש אסיפא קאי וקאמר אפילו שניהם גדולים ומחייב בקטן וגדול ומוסיף אפי' שניהם גדולים וי"ל דא"כ הו"ל למנקט בהדייא אפילו שניהם גדולים כיון שהוא עיקר החידוש אבל כי קאי ארישא א"ש דקאי אכל דיוקי דנפקי מדברי ת"ק מיהו עיקר דבריו אין נראין כלל דכיון דחייב כי הרג קטן שוב אין שום חידוש בגדול דדוקא בצריכותא דעביד הגמ' לקמן דאי כ' איש הו"א דעל קטן אינו חייב מיתה אבל אחר דגלי דחייב מיתה אין חילוק בין קטן לגדול

גמ' ל"צ דאיכא ט' ישר' וכו' ולא הוי התראת ספק כמ"ש רש"י במתני' דכיון דרובא ישראל לא הוי התראת ס' וכ"כ התוס' בגיטין דל"ג ע"א כיון דרוב אין מגרשין לא הוי התראת ס' ומכאן ראיה לדבריהם והא דלא מייתי הגמ' לעיל בפ' בן סורר מכאן דהולכין בד"נ אחר הרוב משום די"ל דשאני הכא דרובא דאיתיה קמן הוא ועיין להתוס' לעיל בריש מכלתין ד"ג ע"ב ע"ש

תוס' בד"ה א"נ וכו' וי"ל דש"ה שיודע בבירור וכו' שאינו יודע את מי יכה וכו' עכ"ל ובפלג' ופלגא אי ספיקו להחמיר הוי ביודע בבירור והוי כהתראת ס' דנותר דשמא התראה ומיתרצא קושיא הראשונה וגם דברי רש"י במתני' מתפרשין כדברי התוס' דהכא דוקא ל"ש התראה וניחא מה שהקשה הרמ"ה בחי' אפירש"י במתני' ע"ש

בד"ה וכל וכו' משום דמסקי' ר"ש כר' דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו וכו' עכ"ל אין להקשות דאכתי נימא דוארב לו אתא לכסבור ראובן ונמצא שמעון דמכוין לזה הגוף בעצמו דלא נ"ל מכי ינצו ואצט' ג"ש דנתינה לחייב ממון ומנ"ל קבוע די"ל דר"ש גופיה ודאי דלא שני ליה ואין שום חידוש בזה מדלא קאמר במתני' האי חידושא דאפי' נתכוון לראובן ונמצא שמעון ובעיקר קושיית התוס' כ' הר"ן בחי' דר"ש ל"ל קבוע אלא מדרבנן ע"ש ועיין בסוף תמורה במאי דפריך וליבטיל ברובא וע"ש בפירש"י

בד"ה ומפקא וכו' וקתני סיפא הבא על בתו וכו' עכ"ל מכאן מוכח דלא מיתוקמא רישא וסיפא בתרי גווני דהיינו רישא בלא התרו וסיפא בהתרו דא"כ ליפלוג בבא על אחותו דלא כמ"ש מהרש"א לעיל דע"ג ע"ב בד"ה במפותה דמיתוקמא רישא במפותה וסיפא באינה מפותה ויש ליישב

בא"ד והשתא סיפא דקרא דין אנוס וכו' עכ"ל אבל לרבנן לא פסיקא להו דלפי' הוע"ל דמר"י גופיה פריך בפ' א"נ רבנן ל"ל היקישא כלל אפי' לממון אחר דבהדי מיתה ועיין למהרש"א ז"ל :