משמרות כהונה חלק ב קנו

הר"מ בפ' י"ג מה' עדות דקורבא דמצד האם אינה פסולה אלא מדרבנן ה"ד לעדות אבל לדון מדאורייתא פסול דלא גרע מאוהב ולפי"ז לר"י דס"ל אוהב פסול לעדות קורבא דמצד האם היא מדאוריי' ולא כ' הרמב"ם דאינה אלא מדרבנן אלא לדידן דקי"ל אוהב כשר לעדות ואיכא למידק בשמעתין למ"ל תרי קראי קרא דפוקד עון וקרא דאף בעונות אבותם אתם ימקו כיון דתרוייהו בשאוחזין וי"ל דקרא דפוקד אצטריך לבני בנים וקרא דאף בעונות אבותם אצט' לגלויי דבשאוחזין מיירי דאתם דכתיב בקרא הכי משמע וכדפירש"י

דף כ"ח ע"א גמ' כיון דמעלמא קאתי כדור אחר דמי וכו' והא דלא חשיב בן בנו משום דמחתנו שמעי' לה אבל לעיל כי מוקמי' בחתן בנו שמעי' לה דהא חתן בנו לא הוזכר בהדיא וכמ"ש מהרש"א בתוס' אך לפי זה קשה אמאי הוצרך רש"י בד"ה ל"ב כו' דשם חתנות אחד הוא הא חתן בנו מבן בנו שמעי' לה ואפשר היה לומר דכוונת רש"י היא דאין לפ' ל"ב הויין דקאמר הגמ' היינו חתניו וחתן בנו וכפי' התוס' לזה כתב אין לפ' כך כיון דשם חתנות אחד הוא. מיהו מדברי התוס' נר' דכ"כ ליישב דלא ליהוו מ' ע"כ נראה דאע"ג דמבן בנו שמעי' חתן בנו מ"מ הו"ל לר"ח למחשב חתן בנו כיון דתנן במתני' ור"ח אמתני' קאי והא דלא ניחא ליה לרש"י לפ' דהל"ב הם חתנו וחתן בנו כפי' התוס' משום דמסתברא ליה דשם חתנות אחד הוא

גמ' ורב אכשר ג' בשני וכו' והיינו מדקאמ' לא אעיד לו משמע דלבנו מעיד כדפירש"י מיהו יל"ד הא ע"כ דאף לא אעיד לו ל"ד אלא אפי' לבנו דהא הו"ל ב' בשני וא"כ נימא נמי דגם בני לא יעיד לבנו והא דנקט לא אעיד לו משום חתנו נקט לה וי"ל דבשלמא גבי אני דשני בשני הוא ליכא למיטעי דהא רב פסיל ב' בב' בהדיא אבל ג' בשני דלא הוזכר פיסולו בהדיא בדברי רב אי איתא דפסול לא הו"ל לרב למינקט לו' כיון דאיכא למטעי

ע"ב תוס' בד"ה גיסו וכו' יל"ד כ"ש שנים וכו' עכ"ל מכ"ש מייתו לה אבל לרבנן דגיסו הוא ובנו וחתנו יש לספק דאפ' דבשני בשני מודו דכשר ואפשר דפסלי ודלא כמהרש"א שכ' דסברת התוס' דאין לחלק בין הנושאין בבעל כאשתו כיון דכולהו פיסולי עדות הן ע"ש דאין נר' כן מדברי התוס' בדבור הקודם לזה שכ' דבג' בראשון דפסול בבעל כאשתו כשר בג' בראשון כיון דאתפלג דרא

דף כ"ט ע"א גמ' היל"ל דברי הרב ודברי התלמיד הש"ך ח"מ סי' שמ"ח כ' דלמסקנא דגמ' בקדושין דיליף דאין שלד"ע משום ב' כתובים הבאין כא' גזירת הכתוב היא ולא מטעמא דדברי הרב וכו' ולכן אפי' בשוגג אין שלד"ע ע"ש ולע"ד ק' מסוגיא דשמעתין דנקט טעמא דדברי הרב וכו' וי"ל דהכא מעשה דנחש דקודם מתן תורה לא הוי אלא מסברא דדברי הרב וכו' ודע דאפי' למ"ד יש שלד"ע אמרי' בגמ' שם בקידושין דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ע"ש וא"כ הכא דזה נהנה וזה מתחייב לכ"ע פטור וא"צ לטעמא דדברי הרב וכו' וי"ל דה"ק הגמ' דאפי' נצטוו אנגיעה נמי מיפטר מטעמא דדברי הרב ולכך אצט' לטעמא דדברי הרב לפוטרו אף מן הנגיעה אבל לפום מאי דמסיק אח"ז דכל המוסיף גורע מנחש ושמעי' דלא נצטוו על הנגיעה יש לפוטרו נמי מטעמא דזה נהנה וזה מתחייב ובהכי י"ל מ"ש הרבה טענות וכו' ולא הזכיר אלא טענה אחת גם ניחא מאי דמייתי הגמ' כאן הא דכל המוסיף גורע וכו'

עוד שם פירש"י בד"ה לא אמר כלום וכו' כדי שלא יחזיקוהו עשיר עכ"ל: הא דלא פי' משטה כדאמר בגמ' משום דמשטה אינה אלא ע"י תביעה ולישנא דמתניתין משמע שלא אמרו העדים שהיה ע"י תביעה ועיין לה' תומים סי' פ"א סק"ד שהוכיח מדברי רש"י הללו דאם טען לא הד"מ לא טעי' משטה דלא כהש"ך שם ואמו מוכרח מיהו בעיקר הדין כ' מהרימ"ט סימן קט"ו דכי אמרינן לקמן מילי דכדי לא דכירי היינו דמצי הדר טעין משטה אבל אנן לא טענינן ליה שכ"כ הר"ן בחי' לקמן ולא מצינו מן הראשונים חולק בהדיא ובדברי הרי"ף והר"מ אינו מבואר דלא כהנ"י עש"ב. וכ"כ הרמ"ה בהדיא לקמן דצריך שיטעון משטה ע"ש ודלא כהש"ך

ע"ב תוס' בד"ה הודה וכו' ל"ד כתובו וכו' יהא דקתני כתובו וכו' עכ"ל. גם ההיא דזכו בשדה זו לפ' וכתבו את השטר נמי ל"ד כתובו ומשום סיפא נקט לה דאפי' כתבו חוזר בשטר וכ"כ מהרש"א אבל אין לומר דההיא לאו בקנין סודר מיירי אלא זכו בחזקה וכיוצא דלא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד אלא בק"ס הא ליתא דאם כן בעי אמלוכי ביה כיון דלאו לכתיבה עומד ומדקאמר חוזר בשטר משמע דאי לא חזר כותבין וע"כ משום דסתם קנין לכתיבה עומד

דף ל' ע"א גמ' אילימא לבעלי דינין התם קיימי. פירש"י מדלא קתני מוציאין וכו' והא דקתני ברישא מוציאין את כל האדם לחוץ ע"כ לא קאי אבע"ד דהא צריכין לישב בשעת קבלת העדות דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואפי' להסוברים דאם קבלו שלא בפני בע"ד יכולין לחזור לקבל בפניו כמ"ש מור"ם בסי' כ"ח מ"מ לכתחי' אין לעשות כן ומשני הגמ' כר"ן דכך היה מנהגם וכיון דכך היה מנהגם לא חש למיתני במתני' מוציאין

שם גמ' של מע"ב הן: הכנה"ג סי' ל"ב אות כ"ח הק' מכאן למ"ש הרדב"ז ח"א סי' קמ"ג שכ' דל"מ טענת משטה בהקדש דהיינו גזבר שאמר שקנה בית זה להקדש ל"מ טעין משטה דירא מן ההקדש פן יטלו אותו ע"ש ואין מכאן שום הוכחה שהרי כאן של מע"ב הם קאמר שהוא לבעלים ומחמת חשש בניו הוא דקאמר כדפירש"י ואפי' אי גרסי' של מעשר סתם מ"מ ממון שאין לו תובעין הוא ול"ד להקדש דמתיירא מגזברי הקדש פן יבואו ויטלו אותו

גמ' ואידך או עד או ראה וכו' ולדידיה הא דכתי' עד בלשון יחיד להודה אחד וכפר אחד דחייב ומה שהוצרכו התוס' בריש סוטה לומר דכפר א' והודה אחד מסברא נפקא כיון דבעי' תביעת ממון ע"ש הוא למ"ד דעד דכתי' בלשון יחיד לעד דחזו תרוייהו כחד וק"ק לרבנן דהא דכתי' בל' עד עד שיראו כאחד מנ"ל התם דע"א מהני בטומאה נימא דוקא ה"ק שנים שראו כא' אין בה אלא שראו זה אח"ז ולעולם בעי' שנים

ע"ב תוס' בד"ה בעדות וכו' איש פ' בן בכור וכו' עכ"ל לשונם אינו מדוקדק דבכור הוא לא הוי בכור די"ל בכור לאמו קאמר ודוקא באומר בני בכורי הוא דמהני וכדאיתא בפ' י"נ ע"ש וי"ל דמיירי בידעי' שלא נשא אביו אשה