משמרות כהונה חלק ב קמז

דאנכי אערבנו דלא כמסקנא דשמעתין גם מרן בב"י סי' קכ"ט כ"כ וע"ש להפרישה ועיין להרמ"ה בשמעתין שכ' דר"ח הוא דאתקיף האי אתקפתא דלרבה לקמן דס"ל דתן לו ואני ערב הוי ערב לא פריך מידי ע"ש איברא דק' על דברי הרמ"ה דר' יצחק לקמן ס"ל דכה"ג הוי ערב ואיהו גופיה מייתי האי קרא דלקח בגדו ואין לו' דר"י לא אמר דכה"ג הוי ערב אלא אחר דקי"ל ערב משתעבד מקרא דלקח בגדו אבל אי לא"ה ע"כ קרא דאנכי אערבנו קבלן הוי דא"כ גם לרבא נימא הכי שו"ר לה' שער אפרים דק"ט שכ' כדברי הרמ"ה לתרץ דברי הב"י והוק"ל הא דר"י ע"ש מ"ש

עוד בגמ' לר"י דאמר אסמכתא ל"ק וכו' וקראי דנ"ל מנייהו ערב דלעיל מוקי להו בקנין לפני ב"ד חשוב דבכה"ג אסמכתא קניא לכ"ע

דף קע"ד ע"א תוס' בד"ה ואם וכו' ועו"ק כיון דמוקי וכו' עכ"ל דכיון רר"פ ור"ה קיימי אעובד' דההוא ערבא וע"כ דלא היה חייב מודה מדחייש ר"ה לצרכי וא"כ ר"פ אמאי הוצרך לטעמא דמצוה הא אפי' בגדולי' לא מחייבי כיון דאין חייב מודה ול"ק מ"ש מהרש"א

ע"ב בא"ד פיר"י דהיינו מלוה ע"פ וכו' עכ"ל דלפירשב"ם ניחא דר"פ כאן מיירי במלוה בע"פ ומאי דאמרי' בב"ד מצוה על היתומים היינו בשטר ומאי דאמרי' מלוה ע"פ גובה מן היורשין היינו בגדולים אבל לפיר"י לא מיתוקמא ההיא דמצוה אפי' בשטר ואי בגדולים כופין ולא מצוה ותי' דמיתוקמ' אפי' במלוה ע"פ ובמטלטלין וההיא דגובה מן היורשין במקרקעי וכולהו בגדולים וא"צ למ"ש מהרש"א

פירשב"ם בד"ה ואם כתב וכו' אלא חוב וכו' עכ"ל היינו לפי' הא"נ שכ' לעיל דל"ג ע"א בעובדא דרבה בר שרשום אבל לפירוש קמא שם אפי' מלוה בשטר מצוה הוא דאיכא ע"ש

גמ' ואבע"א אבא לגבי בריה וכו' לפ"ז מיתוקמא בערב ממש וכ"כ הרמ"ה וכ"נ מדברי התוס' בד"ה בר שכ' דרשב"ג נמי מיירי באבא לגבי בריה והיינו דמשמע להו דרשב"ג בערב ממש קאמר דאי בקבלן לא הוו צריכי להכי וע"ש במהרש"א ז"ל

שם גמ' וכי אדם עושה קנוניא על בניו וכו' מקשי' נוקמה לדר"ה בתבעו או בהודה דרך הודאה. או דאמר אתם עדי דלא אמרי' להשביע וכמ"ש הרי"ף לקמן במימרא דרבה ונ"ל דבהקדיש כל נכסיו אפי' תבעו וכיוצא אמרי' להשביע דלא איכפת ליה אי תבעי ליה כיון דאין לו נכסיו עכשיו ונוטלין מן ההקדש ודוקא בלא הקדיש נכסיו הוא דלא אמרי' להשביע בהנך גווני דירא הוא שמא תבעי ליה בדינא ומפסדי ליה אבל בהקדיש כל נכסיו לא איכפת ליה ולא אסיק אדעתיה אי מתעשר למחר ותבעי ליה וכמ"ש התוס' לעיל דמ"ה ע"א גבי נוגע בעדות

גמ' ה"מ ישראל וכו' מכאן הוכיח ה' מעשה חייא בתשו' סי' ב' דעיקר שבועת אלמנה היא דצררי אבל מחילה ודומה לה מדין גלגול הוא שהרי קא' הגמ' דבנכרי דליכא התפסת צררי וליכא למיחש למידי ואי איתא הא מ"מ חיישי' למחילה ע"ש ונר' דאין מכאן שום ראיה דלענין גביה ודאי לא מעכב הגבייה אששא דמחיל' אבל לגבי שבועת אלמנה אה"נ דמזקקי' לה שבועה וכמ"ש מהר"ם בתשו' השייכים לס' משפטים סי' ן' דבקל רמו רבנן שבועה כדאשכחן טובא וכו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמכילתין ועיין להמש"ל בפי"א מה' מו"ל במ"ש ע"ד מהרש"ך והכא לענין גביה מיירי דאי חיישי' למחיל' לא גבי עד דגדלי

תוס' בד"ה ש"מ וכו' דאי חוזר כמו במתנתו וכו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כמו מתנ' ש"מ דל"ד אם עמד אלא אפי' בעודו ש"מ חוו' ועיין לעיל דקנ"א ע"א

בד"ה אדם וכו' אע"ג דבריא אי לא טעין טעני' ליה וכו' בפ' ז"ב איתא בהדיא דמשטר לא טעני' ע"ש וס"ל להתוס' והיינו לא טעין כלל אבל אי טעין איני חייב לך אנן טענינן ליה משטה ועיין להש"ך סי' פ"א ס"ק יו"ד ע"ש

דף קע"ה ע"א רשב"ם בד"ה ופרכי' וכו' עד לאחר מותו וכו' עכ"ל דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך מרו"ש דאמרי מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין הא מניה הוא דגבי דלאחר מיתה ת"ל דמצוה לקיים ד"ה ונ"ל דס"ל לרשב"ם דיורשין זוכין בירושה עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה וכן יש להוכיח מהגמ' לעיל דף ל"ז ע"א דפליגי אביי ורבא דאביי סבר דמתנת ש"מ זוכה עם גמר מיתה ורבא ס"ל לאחר מיתה והשתא לאביי ע"כ דירושה זוכה עם גמר מיתה דהא מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ובודאי לא העדיפוה מירושה וא"כ אפי' רבא ע"כ דמודה בירושה דאל"ה ליפלגו בירושה גופה אלא ע"כ בירושה דאורייתא כ"ע מודו דעם גמר מיתה זוכין ובמתנת ש"מ דרבנן ס"ל לרבא דלא תיקנוה רבנן אלא לאחר מיתה דאומדנא היא כמ"ש שם רשב"ם ע"ש ואע"ג דאמרינן לעיל דקמ"ט ע"א גבי עובדא דאיסור גיורא אי במתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כל דליתיה בירושה דמשמע הא איתיה בירושה הוה זכי ולא אמרי' דזוכה רבא מן ההפקר עם גמר מיתה קודם זכיית המקבל מתנה דאינו אלא לאחר מיתה י"ל דגם גבי זכיה אינו זוכה אלא לאחר מיתה ודוקא ירושה דממילא קא אתיא הוא דזכו עם גמר מיתה ומעתה פריך הגמ' שפיר דאמר תנו נותנין משמע אפי' עדיין לא מת ועם גמר מיתה זכו היורשין ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ועיין בתשו' ר' בצלאל סי' י"א ע"ש

תוס' בד"ה הא דמקויים וכו' מ"ל משתעבד לגבוה מ"ל משתעבד להדיוט וכו' עכ"ל מכאן מוכח דפי' משועבדין היינו מכורין ולא משועבדין לב"ח כאשר כתב מר"ן בב"י רס"י ט"ל בד"ה חזר וכו' ואפילו הם יכולין לו' פרענו וכו' עכ"ל ומש"ה נאמנים לו' שאמר להם אביהם שפרע מיגו דאי בעו אמרי פרענו אנו ואע"ג דכשאומרין פרענו הרי הב"ח מכיר בשקרם וכשאומרין שאביהם אמ"ל אינו מכיר בשקרם מ"מ אמרי' מיגו בכה"ג כמו שהוכיחו התוס' לעיל רנ"ב ע"ב פ"ש וק"ק שלא הוכיחו ד"ז מכאן

בא"ד היינו דטפי מסתבר וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי ק"ל להתוס' בדבור הקודם אמאי לא אמר איפכא נימא משום דס"ל להגמרא דבכל גונא נאמנים אפי' לא פסקא למילתיה ויש לישב

בא"ד דלמ' שנאמן לו'. שטעה וכו' עכ"ל ודוקא שטעה בחשבון הוא דנאמן אבל אי תבעו שחייב לו והודה ולמחר אמ"ל איני חייב לך כלל חייב כיון שלא היה טעות בחשבון ועיין להתוס' שם

ע"ב גמ' מ"ט שעבודא דאורייתא ק"ל הא דאמרי' בפ"ק דמציעא אחריות ט"ס ור"מ ס"ל