משמרות כהונה חלק ב קכב

בעי' כתיבה וכדעת הרז"ה

דף ע"ח ע"א גמ' ולא והתנן וכו' לפירשב"ם דגם מאונאה פריך ק' נימא דרבנן לענין לצאת י"ש קאמרי רי וי"ל דס"ל לרשב"ם דאפי' קרקעו' דאימעיטו מאונאה היינו דאימעיטו דא"צ להחזיר אבל מאיסורא לא מעטינהו ואם כן גם קרקעות חייב לצאת י"ש ועיין מ"ש בזה בח"מ סי' רכ"ז ע"ש

שם גמ' אבל בכדי שאין הדעת טועה וכו' עיין להמח"א בה' אונאה סימן י"ט במ"ש ליישב מאי דק' מכאן למ"ש בגמרא דפ' הזהב עיין שם ועמ"ש שם

שם גמ' מתיבי חמור וכליו וכו' לפי' רשב"ם דבסמוך דלפי הצד דבעיא דבסמוך דבעודן עליו מחלוקת אז באין עודן עליו אפילו אוכף ומרדעת אינו מכור הומ"ל לברייתא באין עודן עליו ומאי דקתני היא וכל מה שעליה היינו מה שראוי להיות עליה כדבסמוך אלא משום דלא ניחא ליה לפשוט בעיא דבסמוך ולפי' התוס' ניחא שפיר ועיין במהרש"א במ"ב בתוס' והא דלא מוקי ברייתא כר"י דס"ל במתני' אפי' בעודן עליו אינן מכורין משום דא"כ לא הול"ל ובזמן שאמ"ל היא וכל מה שעליה אלא הול"ל טפי רבותא אפי' חמורך זה ובמאי דמשני ה"ה אע"ג דלא אמר וכו' הק' הנ"י אמאי לא אמרי' לישנא יתירא לטפויי שק ודסקיא ואין לתרץ דכרבנן דרע"ק אתיא דל"ל לישנא יתירא לטפויי דכבר הוכחתי לעיל דאפי' רבנן מודו היכא דיש מה לטפויי והבאתי מדברי רש"י בפ' י"נ דקל"ח ע"ב ע"ש

דף ע"ט ע"א פירשב"ם ד"ה הכי קא' וכו' דלא אלים רשות הקדש וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהוצרך לזה משום דר' ס"ל אדם מקנה דשב"ל ע"ש ואין נראה דאי אדם מקדיש דשב"ל ס"ל כי לא אלים רשות הקדש למקני מאי הוי הרי הוא הקדישו ע"כ נר' דס"ל לר"י אין אדם מקדיש דשב"ל ומ"מ אי יש יד להקדש רשות ההקדש קני והוי הקדש ממילא ולכך צ"ל דאין יד להקדש וצריכי תרוייהו ומ"ש רשב"ם בתחילה דמועלין נמי בבור ושובך דאדם מקנה וכו' דקנה ליה רשות וכו' היינו דקנה ליה רשות הקדש ע"י הקדשו דאדם מקדיש ולעולם אין יד להקדש ועיין להתי"ט בפ"ג דמעילה ולהצ"ק שם די"ג ול"ק קו' קצות החשן סי' ר' ואכמ"ל

תוס' בד"ה בשלמא וכו' אם לא נמחק נראין עכ"ל ומשני נמחק נראין והא דלא משני הכי בפ' הזהב דנ"ד ע"א ע"ש בתוס' משום דהתם מנ"ל להך אמורא למחוק נראין אבל הכא דהקושיא היא בגופא דברייתא לחודא דחיק ומוקי לה דנמחק נראין. והנה מבואר מכאן דר"י ס"ל אין מעיילא בגידולין ועפי"ז ניחא לי דבגמ' בפסחים דנ"ו ע"ב דקא' ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא איכא ולא קאמ' דרבנן סברי יש מעילה בגידולין משום דהתם אליבא דר"י קיימי' ור"י ס"ל אין מעילה בגידולין

ע"ב גמ' מיא לא זביני לך מוכח מכאן דגם בשובך כן הוא שלא מכר יונים והרמב"ם בחי' חילק ביניהם וכ' הרמב"ן ז"ל בחי' דלפ"ד הר"מ ל"פ הני תנאי דברייתא אלא בבור ע"ש ומאי דקאמר הגמ' מחלוקת בבור ושובך היינו ברישא דברייתא בריקנין אבל במלאין ל"פ אלא בבור והא דלא קאמר בין בזו בין בזו מחלוקת צ"ל כפיר"י כמ"ש התוס' כד"ה אבל בתי' קמא וקושית התוס' שהק' אם יבואו לרשות לא ק"ל להר"מ דבסתמא קיימי' ולא בבאו לרשותו ועי"ל דהר"מ ל"ג אלא מחלוקת בבור ול"ג בשובך ועפי"ז ניחא מה שמק' מסוגיין עמ"ש הכ"מ בפכ"ג מה' מכירה דין ט' דבשובך דטפל ליונים כי מכר פירות שובכו מפרשי' ליה שובך לפירותיו ע"ש דהא אמרי'. הכא דבשובך פליגי בדשב"ל ואין לו' דהכא שאני דכבר מכר השובך דהא אפ' דשייר לקנות הפירות כמ"ש התוס' בשם רשב"א ועפי"ה ניחא מיהו בזה י"ל דשאני הכא דמכר שובך ופירות מוכח דכל חד לחודיה מכר ולא שובך לפירותיו:

תוס' בד"ה אימור וכו' וי"ל בחולה וזקנה וכו' עכ"ל ע"כ בששניהם כאחד דבחולה לחודה ודאי דלא סגי דרוב חולים לחיים והא דלא סגי להו בזקנה לחודה ובהגיעה לגבורות דאמרינן בגיטין דכ"ח דלא הוי בחזקת קיים משום דמ"מ חששא הוא דאיכא ולא אמרי' רובם למיתה אבל זקן וגם חולה רובם למיתה התוס' בכתובות דנ"ח לא כ' אלא זקנה נר' דס"ל דזקן שהגיע לגבורות רוב למיתה דלא כהתוס' כאן

בא"ד עוד י"ל דפירות דקל וכולהו וכו' עכ"ל משמע דלפי"ז גם בפירות דקל לא מקרו עבידי דאתו אלא משום דליכא בהו אלא חד מי יימר וקשה דא"כ במותר אמאי קדוש דהא מותר דמי לפירות דקל ואיכא תרי מי יימר דהיינו מי יימר דעבדא ומי יימר דמתה קודם ועיין להתוס' בכתובות דנ"ח שכ' דלא ידעי' מותר לר"מ אלא מדס"ל כראב"י דס"ל גבי ערוגה אדם מקדיש ע"ש וצ"ל דלהאי תי' דועי"ל ההיא דמותר בחולה וזקנה כמש"ל

דף פ' ע"א מתני' פירות שובכו עמ"ש הר"מ בפכ"ג מה' מכירה דין ט' ועמ"ש ע"ד הכ"מ שם לעיל בדף שלפני זה בע"ב ע"ש

תוס' בד"ה דבש וכו' עד שיפסל מאכילת הכלב וכו' עכ"ל עמ"ש הרמב"ן בחי' לישב פירשב"ם ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ט"א דין י"ד וי"ח דהא דבעי' שיפסל מאכילת כלב ה"ר כשנטמא כבר אבל אם עדיין לא נטמא אע"פ שהיה ראוי לקבל טומאה כשנפסל מלאכול לאדם סגי ע"ש י"ל פרשב"ם דא"ש אפי' חישב עליהם לדבורים עד שבאו לעולם ומה שק' לס' הרמב"ם מגמ' דלקמן ע"ב עמ"ש שם

ע"ב גמ' כגון שזב ע"ג כלי מאוס ודוקא לר"א אבל לרבנן בעי' שיפסל מאכילת כלב כדפירשב"ם ומכאן קשה לס' הרמב"ם בה' ט"א שהבאתי לעיל דכשעדיין לא נטמא אפי' נפסל מאכילת אדם לבד סגי דלפ"ד אפי' לרבנן כשזב ע"ג כלי מאוס לא יקבל טומאה וי"ל דדוקא כשנפסל מצד עצמו שנסרח הוא דטהור אבל ע"ג כלי מאוס איכא דאכלי ליה ומ"מ ממ"ש רשב"ם דלרבנן עד שיפסל מאכילת כלב ע"כ דלא ס"ל כס' הרמב"ם דאי איתא בפיסול מאכילת אדם סגי ודלא כמש"ל בדעת רשב"ם דס"ל בס' הרמב"ם והיותר נ"ל דהרמב"ם מפ' הסוגיא דלא כפירשב"ם אלא דכי מוקמי' לה בזב ע"ג כלי מאוס אתיא אפי' כרבנן וברייתא דלעיל דדבש בכוורתא הוא דמוקמי' לה כר"א אבל ברייתא הלזו מתוקמא אפי' כרבנן ובכל דבש ולאו בב' סלוח דוקא וכ"נ מדברי הרמ"ה בחי' שכן מפ' הסוגיא דכ' לפסק הלכה הא דזב ע"ג כלי מאוס אע"ג דפ' הלכה כרבנן דר"א ע"ש וע"כ דמפרש דכי מוקמי' בזב ע"ג כלי מאוס א"ש כרבנן וס"ל כס' הרמב"ם דבשלא נטמא סגי בפיסול מאכיל' אדם דהא על גבי כלי מאוס לא נפסל מלאכול לכלב: