משמרות כהונה חלק ב יא

מכר ע"ש הוא תימה דהכרח שהכריחו התוס' דלאו מדין חצר לא יתכן אלא בברייתא קמייתא ומאי דאוקי' בעומדין בתוכה היינו ברייתא בתרייתא דלא קתני חלוק' דמטלטלי ועלה הוא דפרכי' וליטעמיך וכו' ולא אבריית' קמייתא

בד"ה והלכתא וכו' דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת עכ"ל נר' דלדעתם דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דלא ליהוי חצר מהלכת דאף דרגליו כפותים אם אין ידיו כפותים יכול להלך על ידי סמיכה בכותל ולכך בעי' ישן ומ"מ אם כפות ידיו ורגליו ואוחז החבל בידו לא בעי ישן אלא דגמ' לא קאמר אוחז בידו ולכך כ' דבעי ישן ועיין מהר"ם שיף בגיטין דף כ"א ע"א בתוס' ע"ש ועיין להרא"ש שם דף ע"ח

בד"ה למ"ל וכו' ע"כ לאו וכו' עכ"ל נראה דק"ל כיון דלמ"ד כמטלטלי נמי ק' נוקמה מדין חזקה כמ"ש בד"ה אנא ע"ש אי מאי דפריך הגמ' למ"ד כמקרקעי הכוונה היא נוקמה מדין חזקה הרי הפירכא שוה בין למ"ד כמטלטלי בין למ"ד כמקרקעי ומאי הניח' דקאמ' ולזה כ' דהפירכא למ"ד כמקרקעי היא דכיון דע"כ מדין חזקה אתי עלה למ"ל עומדין בתוכה משא"כ למ"ד כמטלטלי ליכא למיפרך כה"ג ועיין למהרש"ל מ"ש בכוונתם דלפ"ד ק' במ"ש התוספות בד"ה אנא דהומ"ל למ"ד כמטלטלי נימא דס"ל ליכא דין חזקה בעבדים דלאו כמחובר והיא גופה קושי' מהר"ם שיף שם ולפ"ד מהרש"ל אין לתרץ בשום אופן ממה שכתבתי לעיל בד"ה אנא

בא"ד דומיא דצבי רץ כדרכו עכ"ל מק' דבפ"ק דמציעא דף י"א מסיק ר"פ דבדעת אחרת מקנה לא בעי משתמרת לדעתו וא"כ מאי פריך הגמ' לימא מדין חצר ודוחק לומר דסוגיין דלא כמסקנא דר"פ שם ול"ק דהטע' דבדעת עת אחרת מקנה לא בעי' משתמר' לדעתו משום כיון דמשתמרת לדעת המקנה סגי וכ"מ הטעם בש"מ שם בשם הרא"ש ע"ש והכא בעבדים אינם משתמרין אפי' לדעת המקנה ולכך ל"מ ומאי דמייתו התוס' מצבי רץ היינו דאף עומד בצד שדהו לא הוי משתמרת לדעתו בכה"ג מיהו מדברי ר"פ בשם הר' יונה בשמעתין נר' דחולק על הרא"ש בזה הטעם שכ' גבי והילכתא בכפות דאף דבעלמא בעי' ישן הכא לא בעי' משום דבדעת אחרת לא בעי' משתמרת ע"ש הרי דאף דאין משתמרת אף לדעת המקנה לא בעי' משתמר' בדעת אחרת ועיין בר"פ כאן שכ' כדברי התוס' הללו וצ"ל דלא ס"ל כדברי הר' יונה שהביא גבי והילכתא בכפות

ע"ב גמ' בק"ק ואליבא דריה"ג וכו' דקדק מהרש"א במ"ב אמאי לא מוקי הגמ' דק"ו להקדש דקאמר ר"ע בק"ק וכריה"ג ע"ש ושמעתי מתרצים דבת"כ בתר מילתיה דריה"ג דריש רע"ק לקרא לדרשא אחרת משמע דלא ס"ל כריה"ג עכ"ד והא דלא מוקי לה בבכור הבא מח"ל דס"ל לרע"ק דלא קריב וא"כ הוי ממון בעלים כדלקמן משום דק"ו להקדש לא משמע בבכור דוקא אבל אכתי ק' לוקמה בזמן הזה דכל הקדשי' לא חזו להקרבה והוו ממון בעלים

תוס' בד"ה מחיים וכו' כ"ש לאחר שחיטה עכ"ל נראה מדבריהם דאי הוה מסתבר לומ' דמחיים ממון גבוה ואחר שחי' ממון הדיוט הוה א"ש וק' דא"כ מאי פריך רבא מברייתא דריה"ג הא ריה"ג אחר שחי' איירי ור"נ מחיים וי"ל

בא"ד דא"כ כי פריך מבכור לסייעיה משלמים עכ"ל הו"מ להק' לרבינא דמשני בבכור ח"ל דלא חזי להקרבה הא ריה"ג איירי נמי בשלמים דחזו להקרבה ומשום דנקטו דבריהם אקושי' המק' מעיקרא הוצרכו להוכיח מבן עזאי אבל ברבינא תק"ל אף מבן דוסתאי דרבינ' גופי' לקמן מוקי דבן דוסתאי דנקט בכור כ"ש שלמים וכה הראוני בתוס' ר"פ ז"ל לקמן במילתיה דרבינא לקמן בדברי בן דוסתאי שהוכיח דס"ל דבבכור בזמן הבית איירי דלא כר"ן ותרי רבינא הוו ולאו היינו רבינא דהכא ע"ש

בד"ה ואיתיביה וכו' דומיא דשלמים עכ"ל וה"ה דהומ"ל אי בח"ל לא הוה צריך קרא דכיון דלא חזי להקרבה הוי ממון הדיוט וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ואליבא וכו' בס"ד בבכור ח"ל לרע"ק דלא חזי להקרבה כלל

בד"ה ואם איתא וכו' דממ"נ דלא כריה"ג עכ"ל עיין במהר"ם שיף ועיין בהרשב"א ז"ל בחי' ע"ש ובמ"ש התוס' כמו שאפרש שם היינו דאי בנפדו הא חולין הם ורעהו קרינן ביה וכמ"ש שם אבל בלא נפדו פשיט"ל דלא מיתוקמא דהו"ל לפרש דסתם פיסולי המוקדשים בנפדו הוא

דף י"ג ע"א גמ' בכור מבעיא לפי' רש"י דבבכור ח"ל הוא דאמרינן בכור מבעיא לא הוה צריך לומר חומרא דשלמי' סמיכה ונסכים וכו' אלא דשלמים חזו להקרבה כ"ש בכור דלא חזי להקרבה אלא משום דבכור אית ביה נמי חומרא דקדושתו מרחם לכך נקט הנך חומרי דשלמים דהוו נפישי וכדאמרינן בכ"מ הנך נפישין ואף דהכא בק"ו איירי אין לחלק

תוס' בד"ה אי וכו' דע"כ השתא ב' שהזיקו וכו' עכ"ל ואין להק' לימא דפליגי רבנן בזה וס"ל פלגא ופלגא ור"נ ס"ל כוליה וכוליה דלא מצינו דפליגי רבנן אלא בשור ובור אבל בב' שהזיקו מודו דמפלוגתייהו דשור ובור לא נפקא שהרי בשור ובור ס"ל לרבנן דשור הוא דהזיק ולא בור ובב' שהזיקו לכל הפחות פלגא ופלגא וכן לשיטת התוס' דגזירת הכתוב היא נר' דס"ל האי כוליה וכו' מה"ט שלא מצינו שנחלקו בזה משא"כ לשיטת רש"י ז"ל ועיין במהר"ם שיף ז"ל

בא"ד אע"ג דס"ל האי כוליה וכו' עכ"ל נר' שבאו לשלול דלא נימא דבא לאשמועינן דלא נימא דוקא בבור דכוליה הזיקא דבור הוא ולכך לא שדינן חיובו על בעל השור וכה"ג כ' התוס' לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה הא כרבנן ע"ש לזה כ' דכיון דלר"נ עכ"ל דהאי כוליה עבד והאי כוליה עבד לפום סברא דהשתא דלא ס"ד סברא דתוראי בבירך גם לרבנן כן הוא ולכך פריך פשיט' ומ"ש התוס' שם דיש סברא לומר דדוקא בבור ושור הוא דלא שדינן חיובו אשור היינו מכח סברא דתוראי בבירך הוא דאמרי' דכוליה חיובא אבעל הבור דאל"ה ק' מאי פריך בשמעתין עתין פשיטא נימא דאתא לאפוקי דלא נימא הכי אלא ע"כ דהשתא דלא ס"ד האי סברא דתוראי בבירך אין לומר עוד דעיקר חיובא אבור רמיא אבל ק' כי משני אבע"א ר"נ ומשום סברא דתוראי בבירך אמאי לא מוקי לה כרבנן נמי דהשתא ל"ק פשיטא דאתא לאשמועי' הא מילתא וכמ"ש התוס' שם בהנך אמוראי דאתו לאשמועי' הא מילתא. ודע דהנך אמוראי דס"ל שם בפ' הפרה דשור ושור פיסולי המוקדשין שנגחו משלם ח"נ ומוקמי' ליה כר"נ ע"כ דלא ס"ל האי סברא דתוראי