משמרות כהונה חלק ב קו

וצ"ל דמיניה דמערער לא אמרי' כיון דהמערער טוען ברי וכמ"ש הסמ"ע סימן קמ"ו סקס"ג ע"ש ודבריו מוכרחים הם לפירשב"ם כאן וע"ש להש"ך

תוס' בד"ה ואי טעין וכו' והניחם ברשות שאין שלו וכו' עכ"ל מוכח דבמטלטלין כה"ג דמופקדין ביד אחר א"י לו' לקוחין הם בידי ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' ע"ב ופ' מור"ם בהג"ה שם דין י"ח וע"ש להש"ך

בא"ד דאי מהימן וכו' גם הקרקע תהיה שלו עכ"ל הי"ל לו' דבשנה ג' מיפטר במגו דאי בעי אמר לא אכלתי דמה"ט אפי' בב' שנים ה"א מיפטר אי ליכא סהדי כפירשב"ם אלא דניחא להו למי' הכי לפוטרו גם משבועה ודלא כהש"ך סי' קמ"ה סק"ב

בד"ה איזיל וכו' במגו דאי בעי אמר מכרת לי לקוצצו עכ"ל פשיטא להו דבאתה אמרת לי אין להאמינו דאין דרך בני אדם לו' הכי אבל למכור לקוצצו הוה ס"ד דדרך למכור לקוצצו וזהו שחידשו דגם למכור כה"ג אין דרך ולהכי הוצרכו לו' במגו דאתה מכרת לי וכו' ולא הוכיחו מאתה אמרת לי לקוצצו אע"פ שהם סוברים דאמרי' לא חציף אפי' לא אמר איזיל וכו' כמ"ש בדבור שאחר זה ועיין להרמב"ן ז"ל בחי'

דף ל"ד ע"א תוס' בד"ה הוי וכו' דהא משמע דאי לאו דעד וכו' אבל השתא דמחייבו שבועה וכו' עכ"ל המשמע דכ' היינו מדאמר ר' אבא הוי מחוייב שבועה ולתי' ר"י הא דאמר ה"א מ"ש ואי"ל עיין למהרש"א שבועות דל"ב ע"ב בד"ה הו"ל וכו' ע"ש

בא"ד שיכול להעיז פניו להכחיש את העד וכו' עכ"ל ק' דלעיל בעובדא דרבה בר שרשום אמרי' לקוחה ל"מ אמרת דנפק עלה קלא וכ' התוס' דהיינו דלא הוי מגו דא"י להעיז כיון דאיכא קלא אפי' דל"מ לישבע כמ"ש התוס' שם ומ"ש מע"א דדוקא ע"י שבועה דא"י להעיז וי"ל דהכא שאני דבטענה שהוא טוען עתה נמי איכא העזה לגבי בע"ד משא"כ לעיל אבל המרדכי כ' כאן דא"י להעיז נגד העד והביא ראיה מרבה בר שרשום ע"ש נר' דלא שני ליה בין אם הטענה שטוען עתה המט"ז לבין אינו מעיז וכן צ"ל לדעת הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סי' ח' דלמד מעובדא דרבה בר שרשום דלא אמרי' מגו י"ר בעי מכחיש לעדים פסולים ע"ש אפי' דבנדונו שם הטענה שטוען עתה יש בה העזה לגבי בע"ד וע"כ דלא מחלק בהכי ועיין בתומים סי' פ"ב בדיני מגו שכ' דיש לפ' דלא אמרי' מגו להעיז עדים פסולים כהרא"ש אע"ג דלפ"ד רשב"ם בעובדא דבר שרשום אין ראיה משם כיון דאפילו טוען לקוחה אינו נאמן מ"מ כיון דמרן פ' דכי טעין לקוחה מהימן א"כ ע"כ לפ' כהרא"ש ע"ש ומן האמור י"ל דאפי' דלא אמרי' מגו בההוא עובדא ה"ד כשהטענה שטוען עתה אין בה העזה ועיין להכנה"ג שם בכללי מגו אות קל"ג ע"ש והב"ש סי' מ"ב סק"ו הוכיח דלא מהימן בטענת משטה בקידושין במגו דלהד"מ כיון דאיכא ע"א מדברי התוס' דלא כהב"ח ע"ש והוא תימה דהתוס' לא כ"כ אלא ע"י שבועה וכבר תמה עליו מהר"ץ בתשו' סימן קט"ו ע"ש ומן האמור יתבאר שדינו של הב"ש אמת דדוקא בדאיכא העזה בכל הטענות הוא שכ' התוס' דבעי' שבועה והתם גבי קדושין בטענה שטוען עתה משטה אינו מכחיש שום אדם וכמ"ש מהר"ץ שם על הח"מ ע"ש עיין להתוס' בפ' י"נ רקל"ד ע"ב בד"ה הואי ודקל"ה ע"א בד"ה חזיא וע"ש במהרש"א בפי'רשב"ם ובמ"א כתבתי בזה

בא"ד אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאוריית' וכו' עכ"ל הכנה"ג בסי' פ"א בכללי המגו אות קס"ד נסתפק בכוונת' אי השתא נמי נשבע ש"ד כשבוע' המגו או שבועה דרבנן כדינה ע"ש ואין כאן מקום ספק דהא בהך שמעתא דנאנסו דפ' המוכר את הבית שהביאו פריך ואי נאנסו לאו שבוע' בעי ומשני ה"נ בשבו' קאמינ' וכתבו התוספות שם דודאי ידע דאיכא שבועת היסת אלא דפריך מש"ד ומשני הכי נמי בשבועה קאמינא מוכח דבש"ד קאמר דאי שבועה דרבנן גם המקשה ידע לה ולא הו"ל לשנויי כהאי לישנא וע"ש בחדושי' מה שהוכחתי עוד מדברי התוס' שם ודע שמדברי התוס' הללו ק' עמ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ג בהא דקי"ל דכובש עדותו חייב בדי"ש אפי' עד אחד משום דמחייבו שבוע' ואפילו שלא היה נשבע והיה משלם דאי לאו בעדות העד חייב ש"ד ל"מ בדי"ש אבל אי חייב שבועה דרבנן וע"י עדותו היה מחייבו ש"ד חייב בדי"ש דחמירא לאינשי ש"ד ע"ש ומדברי' הללו מבואר דלא שני להו בין ש"ד לדרבנן ואמרי' מגו גם מ"ש דבש"ד ל"מ ברי"ש דבלאו עדותו מחוייב שבועה ד"ז אינו אלא לשי' ריב"ם שכ' התוס' בדיבור זה דהוי מגו אבל לשי' ר"י לא הוי מגו דאינו מעיז לישבע בדבר שהעד מכחישו ועיין לה' תומים סי' כ"ח סק"ג ע"ש

בד"ה וכל המחוייב וכו' ודוקא ביתומים הוא דפסקי' דעבד כרב ושמואל עבד וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם בפ' כל הנשבעין שהק' מנ"ל דרב ושמואל ל"ל דר' אבא דפריך האי שבועת ה' מאי עבדי ליה ותי' דאי ס"ל בעלמא כר' אבא הי"ל לבני לוה לפרוע החצי ע"ש וק' דא"כ הדק"ל לדידן דפסקי' כר' אבא כדמוכח משמעתין אמאי אמרי' דעבד כרב ושמואל עבד הא כיון דקי"ל כר' אבא הו"ל לבני לוה לפרוע החצי ובעיקר קושיתם עיין למהרש"א כאן

דף ל"ה ע"א פירשב"ם ד"ה שודא וכו' ולעיל נמי נימא ר"ן חלוקה וכו' עכ"ל קשה היכי נימא ר"ן חלוקה הא איהו ס"ל שודא במס' כתובות בעובדא דאימיה דרמב"ח שהביא רשב"ם לעיל ועוד קשה בגמרא גופה אמאי לא פריך דר"נ אדר"נ דהכא ס"ל כל דאלים גבר והתם ס"ל שודא ונראה לי דר"נ אדר"נ י"ל דהכא בארבא לא שייך שודא אלא היכא דאיכא אומדנא שהיה הנותן אוהבו ומשום ד"יל דגם בארבא שייך שודא דהיינו למי שנר' אמיתי כמ"ש התוס' והגמ' מסתפק בזה ולכך פריך מרב ושמואל ממ"נ אי שייך גם כאן שודא נימא שודא ואי לא שייך כאן שודא הול"ל יחלוקו דאפי' שמואל לא פליג ארב אלא משום דס"ל שודא עדיפא אבל במקום דליכא שודא מודה דיחלוקו ואע"ג דהכא גבי ארבא י"ל דשייך שודא למי שנראה אמיתי מ"מ לקמן גבי מחליף פרה כ' רשב"ם דלא שייך שודא משום דהתם שניהם טוענין שמא ולא ברי ולא שייך שם הא מילתא דלמי שנראה אמיתי מיהו לחד פי' שפי' התוס' דהגמרא פריך מדשמואל לחוד ק' דהומ"ל דר"נ אדר"נ וי"ל משום דבעי למיפרך לכולהו לישני דהתם ומה שהק' מהרש"א לפי' התוס' אמאי לא פריך לשמואל ממתני' דהמחליף עיין במקובצת ומ"ש מהרש"א בפירשב"ם בסמוך דליכא למי' דלא אמרי' שודא אלא בא"א למיקם עלה דמילתא דמ"מ לא אמרי' יחלוקו אלא