משמרות כהונה חלק א צב

דף קי"ו ע"א גמ' הלילה הזה כולו צלי כ"פ הר"מ אע"ג דלא פ' כבן תימא ועיין לה' מקראי קדש דקע"ז ע"ש

ע"ב גמ' כתיב הכא בעבור זה נר' דאפילו לר"י דס"ל סומא פטור מכל המצות אצטריך להאי ג"ש משום דס"ד לחייבו משום אף הן היו באותו הנס וכמו שחייבין נשים בד' כוסות מאאי טעמא כדאי' לעיל דק"ח ע"ש

שם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה'

דברי אמת בקו' דפ"ט ע"ד הוכיח מגמ' בגיטין דה"ה דתרומה בזה"ז חשיבא אין לה עיקר מדאורייתא ולא אמרי' כעין דאורייתא תקון ע"ש והוא הפך שמעתי' דבזה"ז אמרי' כעין דאוריי' תקון ועיין בגמ' לעיל דט"ל ע"ב ע"ש ועיין להשע"ה ה' מע"ב דל"א ע"ד ע"ש

דף קי"ח ע"א גמ' קשין מזונותיו וכו' בעצבון תאכלנה וכו' מכאן ק' למ"ש השר"ש בשורש איש משם אביו דאישון הוא אדם קטן דכן דרך הלשון כי מוסיף אותיו' ימעט הכמות והוא ע"ד כל המוסיף גורע ע"ש דא"כ ה"נ נימא דעצבון הוא קטן מעצב ונ"ל דשאני הכא דיש לפ' עצב הוא צער ועצבון הוא טורח ויגיעה וכן תרגמן האנקלוס ולאו חד פי' לתרווייהו וצער שבא ע"י טורח ויגיעה הוא ק' יותר ועיין להשר"ש בשורש עצ"ב ע"ש

דף קי"ט ע"ב בפירשב"ם בד"ה כגון וכו' שלא יאבד וכו' ולפי שדינו וכו' עכ"ל תרי טעמי קאמ' ולשמואל לל"ק דאין מפטירין אחר מצה ע"כ הטעם הוא שלא יאבד טעם מצה דנאכל על השבע לא שייך גבי מצה אבל לל"ב ע"כ טעמא לאו משום טעם פסח דא"כ מצה נמי ולכך הוצרך לתרי טעמי לב' הלישנות ונר' דהמק' דפריך לל"ק ממתני' אחר פסח אין אחר מצה לא הכי פריך דממתני' דלא קתני מצה לאשמעי' טעמא דשלא יאבד ע"כ דטעמ' משום דנאכל על השבע אבל אי חד טעמא הוא דאיכא לתרווייהו לא הוה פריך מדי דתנא פסח וה"ה מצה ובהכי יש לדחות מה שהוכיחו התוספות דמצה האוכל אוכל בב' מקומות מדלא פריך לרב וכו' דכיון דפשיטא ליה דאיתקש מצה לפסח ולא אתי למטעי תנא פסח וה"ה למצה ועיין בהר"ן מ"ש לפירשב"ם והיינו משום דלא גריס בפירשב"ם כגירסתנו דתרי טעמי קאמר ע"ש

בד"ה אין מפטירין וכו' הא בהדיא תנן וכו' עכ"ל ור"ל דת"ל משום פסח ובטמא ושהיה בדרך רחוקה היינו כמו זמן הזה ועיין פירש"י בהרי"ף ואין להק' מאי משני אבל אחר הפסח דנפיש טעמיה וכו' דבלאו פסח ת"ל משום מצה די"ל דכיון דפסח נפיש טעמיה הוא מבטל טעמא דמצה שאכל עמו ושוב ליכא למיחש אלא משום איבוד טעם פסח ועי"ל כיון דאיכא טעם פסח בפיו לא חיישי' עוד על המצה דמ"מ טעמא דמצוה טעים

תוס' בד"ה אמר וכו' דאלת"ה ליפרוך ממתני' לרב וכו' עכ"ל עיין להטור שכ' גבי מצה דאין אוכל בב' מקומות ונר' די"ל הוכחת התוס' דס"ל לרב דבמצה לא יאכל אפי' במקומו דבעי' טעם מצה בפיו אבל בפסח דנפיש טעמא לא אסיר אלא בב' מקומות משום גזירה דפסח גופיה ולכך קתני מתניתין פסח דבמצה אפילו במקומו אסור וכמ"ש מהרש"א בכוונתם הוא דחוק ונ"ל דהכי מוכרח דתקשה לרב דהא ודאי מקשי' מצה לפסח וא"כ ע"כ פי' דמתני' כשמואל אלא ע"כ דלא מקשי' להא מילתא

דף ק"ך ע"א תוס' בד"ה באחרונה וכו' מה שהקשה מהרש"א לעביד כורך באחרונה ל"ק דמרור מפיג טעם מצה ואנן בעי' טעם מצה בפיו לרבנן ומ"ל אכל אחריו מ"ל אכל עמו ותירוצו תמוה כמו שתראה

ע"ב גמ' הואיל ופסח ק"ק ושלמים קדשים קלים וכו' אע"ג דמותר הפסח א"נ אלא ליום ולילה כדאי' לעיל דפ"ט וא"כ דמי לתודה טפי משלמים מ"מ אי מדמינן ליה לתודה אי אפשר להיות כתודה דהא מיעט קרא דא"נ ביום זבחו אבל לשלמים יש לדמותו ע"י דנוקי לילות בהרי ימים ולהכי כת' הזה למעט לילה שאחריו וכיון דאמעיט לילה שאחריו ממילא אמעיט יום ט"ו דמבלילה אימעוט תרווייהו יום י"ד וט"ו ולא הוה מייתנן ליה לט"ו ע"י דנוקי לילות בהדי ימים לפירשב"ם אלא משום דנאכל בלילה שאחריו וק"ל מ"ש דהכא אימעיט י"ד וט"ו מחד קרא דבלילה ובמס' שבת דקל"ב אצט' תרי קראי למעט ח' וט' ע"ש ועיין לה' ה' יו"ט דכ"ח ע"א ויתיישב

תוס' בד"ה מלא ליתן לו בקר ב' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ול"ק דהכא דכתיב ב' פעמים בקר הוי כאילו כתיב ולא תותירו ממנו אחר ב' בקרים בא זמן שריפתו וכלה זמן אכילתו

דף קכ"א ע"ב גמ' כהן מברך דמטי הנאה וכו' הרשב"ץ בס' מאמ' חמץ כ' דאין מברכי' שהחיינו אלא על דאית ביה הנאה וה"ר מפדיון הבן דכהן מברך ע"ש והוא תימה ועיין מחב"ר בא"ח סי' קל"ב שכ' דגם אבי הבן אית ליה הנאה מועטת דנפקא ליה מס' נפל ע"ש מ"ש ליישב דברי הרשב"ץ וע"פי דבריו ניחא מ"ש ה' זרע יעקב סי' ס"ד מ"ש דבפ"ה מברך שהחיינו ובפ"ח אינו מברך שהחיינו ע"ש די"ל דבפ"ח ליכא הנאה כלל ועיין למוהרש"ל בסוכ' דמ"ו ע"א שכ' דאין מברך שהחיינו אלא עם ברכה אחרת ע"ש וצ"ל לפ"ד דנהי דהמבעי מבע"ל בזה מ"מ הפשטן פשיט דאבי הבן מברך וטעמו הוא מה"ט גופיה שכ' מהרש"ל משום דאין לברך שהחיינו אלא עם ברכה אחרת וזהו שאמר אבי הבן מברך שתים ועי"ל דלא כ"כ מהרש"ל אלא בברכה דראיה אבל בברכה דע"י מעשה מברך שהחיינו לחודה

תם ונשלם מסכת פסחים