משמרות כהונה חלק א עח

בדברי רש"י קשה דכאן בקושי' הגמ' הזכיר גם זמנו קבוע נר' דדעתו ז"ל דקושי' הגמר' היא לכ"ע ולכ"ע אצט' לקרא דוחגותם ואיהו גופיה גריס בגמ' לקמן דף ע"ו דטעמא משום דיש לה תשלומין ואין זמנה קבוע הפך מ"ש כאן דחגיגה זמנה קבוע וצ"ל דדעתו דודאי מסבר' הוי זמנה קבוע כיון דאחר הרגל אין לה תשלומין אלא דגלי קרא דוחגותם דלא מקרי זמנה קבוע ובזה ניחא קושי' ה"א שהק' ע"ד רש"י והתוס' שם מיהו מה שהק' מפסח הא ודאי קשיא דע"כ מאי דגלי קרא דוחגותם לאו דגלי דלא הוי זמנה קבוע שהרי פסח דכותה ודחי שבת ומהרש"א ז"ל הק' בדברי התוספות בשמעתין מי הכריחם לו' דהוי זמנה קבוע וכו' ע"ש ול"ק דפסח הוא המכריחם וכמו שגלו דעתם לקמן וכאמור ומה שתי' מהרש"א ז"ל ע"ש אין נר' כן מדברי התוס' לקמן שם באופן דדעת התוס' דלעולם חגיגה הוי זמנה קבוע אף אחר דגלי קרא אלא דהתנא לא נקט בכלל שעשה אלא הקבוע לו זמן ממש ועיין לה' לח"מ שם בה' חגיגה ודוק

תוס' בד"ה מ"ט וכו' לכך נר' לר"י דהכא איירי בחגיגת ט"ו עכ"ל ק' מנ"ל להגמ' דבן דורתאי בחגיגת ט"ו אימא בחגיגת י"ד וכבן תימא ולא הוה אצט' לקרא דוזבחת ונ"ל דלפי הצד דיש בה משום שבירת עצים לבן תימא אי בן דורתאי איירי בחגיג' י"ד הו"ל לפרש משום שבירת עצם דהוי בכל שנה דבעצם שיש בו מוח היו מכריחים אותו לשבור דלא ליתי משום נותר ומ"ש התוס' לעיל בזה הדבור ולהכי אצט' לבן דורתאי וכו' היינו לפי הצד דאין בו משום שבירת עצים ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל בתחי' הדיבור דהול"ל דאי כבן תימא למ"ל וזבחת ע"ש ודוק

בא"ד דס"ל לאו דאורייתא עכ"ל עיין מה שתי' מהרש"א ז"ל לקושי' ע"ש ואע"ג דלעיל בחגי' י"ד והכא בחגיגת ט"ו מ"מ כיון דחגיגת י"ד אינה באה מן הבקר ואיתקשו חגיגות להדדי לא הו"ל למדרש בקר זו חגיגה ובשלמא אי כתיב בקרא דוזבחת חגיגה בהדיא לא הו"ל לאקשויי מידי אע"ג דזו באה מן הבקר וזו באה מן הצאן אבל כיון דסתמא כתיב לא הו"ל לאפוקי מתיבת בקר חגיגה כ"נ בכוונתו וכן מדוקדק בדבריו

בד"ה שלמים וכו' וראיה לדבר מדאמר לעיל וכו' עכ"ל ד"ל דאי יכול לשוחטה מעיו"ט א"כ כי קאמר לעיל שבעה ח' הוו ומוכיח מזה דאין חגיגה דוחה שבת ואיירי ברוב שנים דיום א' בחול כדאי' לעיל והא אפי' אין דוחה שבת אכתי ח' הוו דאיכא ערב הרגל וז' ימי הרגל דדל שבת שבתוך החג ופשו להו ז' מימי הרגל וא"כ איכא ח' ימים דיכול להקריב בהם החגיגה אלא ע"כ דאין יכול להקריב החגיגה בערב הרגל

דף ע"א ע"ב גמ' וזו לבוקרה וזו לבוקרה וכו' ק"ק א"כ אמאי אצט' תרי קראי לכתוב בחדא חגיגה לבד כיון דאיתקש חגיגות להדדי כמ"ש התוס' לעיל ד"ע בד"ה מ"ט וכו' לשי' רש"י ע"ש וי"ל

דף ע"ב ע"א גמ' לר"י דשני ליה וכו' הקש' מהרש"ל ז"ל מנ"ל דר"י שני ליה נימא לא שני ליה כמו ר"א ע"ש ולכאורה ממתני' גופה יש להוכיח דשני ליה דזהו טעם החילוק בין ראויין לשאין ראויין דהא כולהו דבר המותר הוא מיהו י"ל דשם בסיפא דלא ניתנה שבת לדחות ודאי דיש לחלק בין ראויין דטעה בדבר מצוה לשאין ראויין דלא חשיב טעיה וכמו תינוקות אבל ברישא דניתנה שבת לידחות יש מקום לומר כיון דניתנה לידחות אין לחלק בין טעה ללא טעה וכה"ג כ' התוס' בד"ה לר"י בס"ד וא"כ י"ל דגם לר"י אין לחלק ומ"ש מהרש"א ז"ל לתרץ בזה דיליף מתינוקות ע"ש לפ"ד התוס' הללו אין ללמוד משם כלל ובודאי שלזה נתכוון מהרש"א כמ"ש בס"ד דה"ה דקמ"ל אפי' בטועה וכו' ע"ש שהיא קושי' התוס' גופה אלא דרצה לשלול בזה תי' התוס' ולו' דלפי דרכו צ"ל בקושי' התוס' דקושטא קאמ' וכו' וכמ"ש התוס' דהומ"ל וליטעמיך נמי לא סגי מ"מ קשה בדברי המקשה גופיה כיון דכל עיקר קושי' הוא מכח ההיא דתינוקות ולקושי' מהרש"ל ז"ל היה נ"ל דודאי הוא דיש לחלק בין עוקר לטועה לכ"ע אלא משום דיש חדא לטיבותא ברישא מבסיפא והוא דברישא דניתנה שבת לידחות משא"כ בסיפא ואיכא חדא לגריעותא דהיינו דברישא לא עשה מצוה משא"כ בסיפא וא"כ שוין הם ושפיר מק' ר"א אבל אי רישא בעוקר וסיפא בטועה הוי תרתי לטיבותא סיפא מברישא דבסיפא טועה ועשה מצוה משא"כ ברישא ומשני ר"א לא שני ליה ר"ל דר" ס"ל בשוחט אחרים לשם פסח פסול וא"כ בסיפא נמי לא עשה מצוה ופריך לר"י דכשר לשני ליה דלדידיה הוי תרתי לטיבותא בסיפא ומשני לדבריו דר"א הוצרך לו' דהב' לטיבותא היינו דבר המותר וטועה שו"ר דכל זה ליתא דכי מוקמי' רישא בעוקר וס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה אז סיפא דטועה כשר אפי' לר"א ועיין למהרש"ל ז"ל בתוס' ודע דבההיא דמל של ע"ש בשבת דפטור מבואר הטעם משום דעשה מצוה ק"ל הא קי"ל כרבא בפ"ק דתמורה דכל מילתא דאמ"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ מילה שלא בזמנה בשבת ל"מ והוי לא עשה מצוה ועיין להתוס' שם במ"ש משוחט פסח על חמץ ועיין להשער"ה ז"ל בה' גירושין דפ"א

ע"ב גמ' מ"ש יבמתו דקעביד מצוה עיין להתוס' בריש יבמות שהוכיחו מכאן דאם ייבם בנדותה קנה ע"ש: דף ע"ג ע"א גמ' מה תיקן כ' מהרש"א הא דלא ק"ל ארישא בשלא לשמו משום דתיקן דהוי כנותר דשלמים ולא כמו פסח ותמה ע"ד מהר"ץ בתשו' דהא כיון דפסול הוא לית ביה משום נותר כדתנן במעילה ע"ש ונ"ל במ"ש בגמרא בכריתות די"ד ע"ה אבר פיגול שהעלהו לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו והו"ל נותר ובודאי דל"ד פיגול דה"ה לכל הפסולין דשייך בהו נותר כה"ג ועיין להצל"ח ז"ל שכ' שמא דר"א ס"ל מקלקל בחבורה חייב ע"ש ועיין דף י"ט ע"ב ובמה שכתבתי שם ע"ש

פירש"י ר"א וכו' שנאמר כחטאת כאשם וכו' עכ"ל שמעי' מדבריו דלמדין בהיקש מהלכה שהרי הא דחטאת שנתכפרו בעליה במיתה הל"מ היא ודנין אשם בהקש דכחטאת כאשם ודבריו סתראי למ"ש בשבת דקל"ב ע"א אהא דאמר ר"א עקיבא עצם כשעור' הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה פירש"י אין דנין י"ג מדות מהלכה מיהו י"ל דשאני היקש זה דגמרי' מיניה למילי אוחרי ואין הקש למחצה ולכן דקדק רש"י והביא הא דשלא לשמן ונכנס דמה ועיין לה' ג"ה סי' ט"ו

תוס' בד"ה אשם וכו' ואתא קרא וגלי על הלכה דהכי גמרי' וכו' עכ"ל ור"ל והא דהוזכר רועה בהלכה היינו על הדמים דקודם שנסתאבו לא מהנו דמים וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש

בא"ד א"נ הא דגמרי' באשם רועה למצוה עכ"ל לפי זה אזדא לה המנא תימרא דקאמר