משמרות כהונה חלק א סה

בכונתו מהרש"א ז"ל צ"ל דאפי' למ"ד פודין מכירה לנכרי אסור ועפירש"י באוקמתא דרב אשי וע"ש בתוספות ובפרש"י באוקמתא דרב אחא בר יעקב ע"ש

רש"י בד"ה את יו"הכ וכו' ויש טועים דק"ל וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד הי"ל לרש"י לתרץ במקום שאין קרן אין אשם כדכ' לעיל מזה גם מה שתי' רש"י בהזיד בחמץ לא יספיק דאכתי קשיא מההיא דהמצניע שהביאו התוס' גם מ"ש מהרש"א ז"ל דלא קי"ל כחזקיה ע"ש עיין בכתובו' דל"ה דמסיק הגמ' דר"י ס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין והכא ר"י הוא דקאמר מאן י"א ר"נ ע"כ נר' עיקר בכוונתם דס"ל מיתה וכרת חדא היא וגלי לן קרא במיתה דפטורין בשוגג דהיינו במעילה למ"ד במיתה ובתרומה לכ"ע דזר שאכל תרומה במזיד במיתה ובשוגג מחייב בתשלומין ואם כן ה"ה לכרת וניחא הכל שפיר והתוס' שלא הקשו מתרומה אלא ממעילה למ"ד הזיד במיתה משום די"ל דתשלומי תרומה כפרה כמ"ש אח"כ ולתי' בתרא דהתוס' נמי צריכי לההוא דכפר' ודע דהתוס' ורש"י כ' דאשם תלוי בקרן אך חלוקין הם בעיסתן בחומש אי מיפטר מטעם קלב"מ או משום דכל דליכא קרן ליכא חומש כמו אשם ונ"מ אי תפס בקרן אי מחייב החומש ובעיקר דבריהם עיין במתני' דפ' אמרו לו די"ג ע"ב ובתוס' ישנים שם ע"ש

דף ל' ע"א גמ' אמ"ר חמץ בזמנו אסור במשהו כרב כ' הרמב"ן ז"ל במלחמ' דלאו מטעמיה דרב דהא רבא בפ' ג"ה ס"ל מב"מ בטיל אלא משום דחמץ דהוי דבר שיל"מ דאחר הפסח מותר מן התורה אפי' בעין ובתערובת מותר אפילו מדרבנן ור"י דס"ל לעיל חמץ בנ"ט ס"ל דר"ש הוא דאמ' בנדרים כ"ד שיל"מ אפי' באלף לא בטיל ורבנן פליגי עליה ור"י ס"ל כרבנן ע"ש וק"ל דא"כ מאי פריך בגמ' בפ' הזהב דנ"ג ע"א וא"א לדחזקיה אמאי בטיל הא הו"ל דשיל"מ ע"ש נוקמא לההוא ברייתא כרבנן דר"ש וצ"ע ובמ"ש הרמב"ן ז"ל דכיון דשרי מדאוריי' אע"ג דאסור מדרבנן הוי דשיל"מ הק' מורי הרב מהר"י בסיס נר"ו דבגמ' שם בפ' הזהב בע"ב פריך ונפרקה כיון דמחיצה לקלוט מדרבנן ל"ג בתערובת ומשני לא פלוג רבנן ואכתי ק' הא מדאורייתא שרי והוי דשיל"מ וי"ל דדוקא הכא דהאיסו' קנסא הוא אמרי' דלא קנסו להקל והמנ"י כלל הק' הא טעמ' דדשיל"מ ל"כ משום דבידו להשהותו ולאוכלו בהיתר וחמץ אסור להשהותו ע"ש וכבר נרגש מזה הרמב"ן שם במלחמות ע"ש

תוס' בד"ה אמ"ר וכו' אבל לכתחי' אסור וכו' עכ"ל דבריהם סותרין למ"ש לעיל דכ"ו ע"כ כיון דיותץ הוי כדיעבד ועיין להשע"א ח"א דע"ט ע"ב ועיין להרדב"ז ח"ג סי' א' ולמהרלנ"ח דף קפ"ב ולהע"ש חי"ד דס"ה ע"ד

ע"ב בד"ה התורה וכו' ע"י חזרת כבשונות הו"ל כפנים חדשות וכו' ורב דאמר ישברו עיין בהרא"ש ז"ל ונ"ל די"ל דע"י כבשונות לעולם נשאר משהו בכלי חרס וכה"ג כ' הרמב"ן בלקוטות בסוגיין גבי הגעלה ולכך בשאר איסורין דבנ"ט נינהו מהני חזרת כבשונות אבל בחמץ דמשהו אפי' שלא במינו לא מהני תיובתא דרבא בר אהילאי וכו' הא דלא משני הא בשל חרס הא בשל מתכת כדמשני בסמוך ארב י"ל דסתם תנור אסתם תנור פריך וסתמו של מתכות אך לפמ"ש התוס' דשומן שע"ג חרס א"א להתקנח נרא' דרבא בר אהילאי בשל חרס איירי וברייתא ע"כ בשל מתכו' כדמוקי לה לקמן ולכן נר' דמ"ש התוס' חרס ל"ר אלא דשומן אינו מתקנח יפה אפי' בשל מתכות ובהכי ניחא דלא משנו הא בשל חרס הא בשל מתכות משום דרבא בר אהילאי דעביד עובדא מסתמא כשמואל ס"ל דנ"ט בנ"ט שרי דהילכתא כוותיה דשמואל וכדמוכח מקושי' התוס' וא"כ ליכא חשש אלא משומן בעין שע"ג התנור ובהא אין לחלק בין חרס למתכות דשניהם שוין לענין קינוח אבל רב דס"ל נ"ט בנ"ט אסור י"ל דהשומן כעין יש לו תקנה ע"י קינוח וטעמא דקדרות ישברו משום הבלוע ולגבי הבלוע יש לחלק שפיר דחרס א"י מידי דופיו לעולם אבל מתכות יוצא שפיר ע"י היסק משא"כ לרבא בר אהילאי דמשום הבלוע לא איכפת לן דנ"ט בנ"ט שרי וע"כ מאי דאסר משום דא"א לקנח שומן בעין כנ"ל ועוד י"ל הא דלא משני כאן בשל חרס וכו' משום דאי ברייתא בשל מתכות אמאי לא תני תקנתא דקינוח אלא ע"כ בשל חרס דא"א להתקנח כמ"ש התוס' אבל לרב דס"ל נ"ט בנ"ט אסור שפיר מוקי לה בשל מתכות סגי בקינוח

דף ל"א ע"א גמ' קדיש מלוה וכו' פירש"י דהא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו קדושת הגוף אבל קדושת דמי' אינו מפקיע ועיין להתוס' בגיטין ד"מ ואיכא למידק אמאי לא קאמר הגמ' א"כ קדיש לוה קדושת הגוף וכגון ששעבד לו שורו והקדישו לרבא דל"ל אלא שעבוד הקדש מפקיע מידי שעבוד דשפיר אקדיש אבל לאביי דשל המלוה הוא לא הוי הקדש ולפמ"ש מהרש"א בסמוך דאביי מודה במטלטלין דמכאן ולהב' ובחמץ דוקא שהוא איסור' ניחא דאביי מודה בשור דמכאן ולהבא ולא מילתא דאיסורא דל"ד לחמץ ועוד אפי' בחמץ נראה דלמסקנא דמוקמי' בהרהינו אצלו גם לאביי נוקמה בהכי וע"כ לא דחקי' נפשי' לומר דחמץ דמי לקרקע כיון דאיסורא הוא אלא ליתובי מתני' דנכרי שהלוה והיינו דקאמר אא"ב למפרע וכו' אבל למסקנא דהרהינו ניחא ועיין מהרש"א לקמן בהפוך הדף בפירש"י ובהכי ניחא מ"ש רש"י במתני' הרהינו ולא כ' מעכשיו דפי' המשנ' אליבא דאביי ולקמיה יתבאר עוד ועיין להרמב"ן ז"ל במלחמות ובמאי דפירש"י דעכשיו שבא לגבות חוזר וכו' ולא כ' בפשי' דאחר גביה חזר בו י"ל דאחר גביה אמרי' ניחא ליה דליהוי בהימנותיה כדאי' בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב ועיין להרב עדות ביעקב סי' כ"ב ע"ש

שם דאמר ר"ן יתומים שגבי וכו' מבואר מזה דרבא אית ליה הא דר"ן ועיין להתוס' בפ"ק דקדושין דט"ו ע"א ולשונם שם מגומגם קצת

שם תנן נכרי שהלוה וכו' נר' דלס"ד דאתיא שפיר לאביי ע"כ דאיירי בקבל הנכרי אחריו' דאל"ה כיון דבאחריות ישראל קאי אסור וכי משני לרבא בהרהינו מעתה גם לאביי טפי אית לן לאוקמה בהרהינו כי היכי דמיתוקם באחריו' נכרי מלאוקמא בפי' שהאחריות על הנכרי וא"ש לפ"ז פירש"י במתני' דנקט הרהינו ולא נקט מעכשיו דפי' המשנה אליבא דאביי ובעי' הרהינו גם לאביי ובסיפא דמתניתין דישראל שהלוה פי' בהרהינו מה"ט דאי לא הרהינו אף על גב דקני ליה ישראל כיון דהאחריות על הנכרי ס"ל דשרי וכ"נ מדברי מהרש"א לקמן בהפוך הדף בתוס' ע"ש והדבר במחלוקת הוא שנוי כמו שמבואר מדברי הפוס' ע"ש ובהכי ניחא מאי דקשיא מאי פריך בסמוך מסיפא דברייתא דד"ה עובר נוקמה דהאחריות על ישראל ועפי"ה ניחא דא"כ ברישא