משמרות כהונה חלק א נח

היינו דלגר בנתינה דוקא ולנכרי במכירה ונתינה ומאו דמשמע לחלק לא אתא אלא לאפוקי מכירה דגר מיהו הא ליתא דא"כ לכתוב גוי לחודיה במכירה ונתינה ולא לכתוב גר כלל דהתוס' לעיל בד"ה בשלמא הק' כן לר"מ ותי' דהוה ממעטי' מכירה דגר ע"ש וא"כ לר"י נמי א"א דלנכרי בתרווייהו ולגר בנתינה דוקא לכתוב גוי לחודיה ומה"ט נמי ע"כ דלר"י ס"ל להתוס' דלא אמרינן איפכא גר בנתינה ומכירה ונכרי במכירה דוקא דא"כ לכתוב גר לחודיה וכמ"ש התוס' ג"כ לר"מ ע"ש ועיין להר"מ בחיבורו כמה שכ' כר"י בדברים ככתבן

בא"ד דהא לא נשנית בסיני וכו' עכ"ל לכאורה נר' בכוונתם דס"ל אי איתא דלאו לבנ"י אלא לב"נ א"כ כיון דלא נשנית בסיני יצאו ב"נ וכיון דהשת' מיהא א"נ ב"נ לא הוי איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לב"נ כיון דהשתא מיהת ליתנהו וכ"הג איתא בירושלמי בפ"ג דשבועות דאם אמר שבועה שלא אוכל יו"ד ימים ויום יו"ד הוא יום הכפורים לא הוי איסור מוסיף ולא אמרינן מגו דאיתוסף איסורא אשאר ימים חל על יו"הך ועיין להשע"ה בה' א"ב והגמ' בחולין ד"ק קאמר דטעמא דר"י משום מגו דאיתוסף איסורא לב"נ ע"ש וא"כ ע"כ דאכתי מצויין ב"נ והא לא נשנית וכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ וכדאיתא בסנהדרין דנ"ט אלא ע"כ לבנ"י נאמר ולא לב"נ ועוד נר' לכאורה לפ' דבריהם באופן אחר דהנה הא דאמרינן לישראל נאמר ולא לב"נ הוא משום מי איכא מידי כדאי' שם בסנהדרין והתוס' בחולין דל"ג כ' דר"ל ל"ל מי איכא מידי וכן באמת ברייתא בספרי פ' ראה פכ"ד דע"ב ל"ל מי איכא מידי וע"ש בנימוקי וא"כ למאן דל"ל מי איכא מידי כי נאמרה ולא נשנית לב"נ נאמר ולא לישראל וא"כ ב"נ איתנהו באיסור גיד גם עכשיו ומק' התוס' שפיר דע"כ ב"נ מוזהרין עכשיו ומאי דמוזהרין גם ישראל ע"כ דאיכא שום דרשא ותי' דלבנ"י הוא נאמרה דהא באמת לא נשנית כלל וליכא שום דרשא וא"כ מנ"ל ישראל להנהו דל"ל מי איכא מידי אלא ע"כ לבנ"י כ"ז נר' לכאורה אבל נר' עיקר בכוונתם כמ"ש הרמ"ה ז"ל בחי' דסנהדרין שם בהא דאמרי' כ"מ שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום מי איכא מידי וכו' אינו ר"ל דהיו מצווין ב"נ עד סיני ובסיני ניטלה מהם וניתנה לישראל אלא ר"ל דאמרי' דמתחלה לא נאמרה לכולהו ב"נ אלא לאבות ישראל המשל מצות פו"ר שנאמרה לנח ובניו לאו לכל בניו אלא לשם בנו שישראל בניו ע"ש ובזה מדוקדקים שפיר דברי התוס' בריש חגיגה בד"ה לא תהו וכו' ע"ש וא"כ במצות ג"ה שנאמרה בזמן יעקב אע"ה כיון דלא נשנית ע"כ לבנ"י נאמר ולאו לכולהו ב"נ כנ"ל אמתות בכוונת דבריהם ז"ל

ע"ב גמ' והרי אמ"ה וכו' מנין שלא יושיט וכו' הק' ה' הפלתי ז"ל בסי' ס"ב נוקמה במפרכס' דשרי לישראל ואסור לב"נ דישראל בשחי' תליא וב"נ במיתה תליא ע"ש ומתרצים בזה במ"ש ה' אמונת שמואל דכל היכא דלדידיה שרי לית ביה משום לפני עור והביאו הפר"ח בסי' ס"ב מיהו דברי א"ש תמוהים אצלי ממ"ש הר"מ בפ"ג מ"ה אבל ישראל המטמא את הכהן עובר משום לפני עור וכו' ע"ש ועיין להמג"א סי' קס"ג ע"ש עוד הק' ר' פלתי בסימן ז"ך נוקמה בבשר מ"ה דשרי בהנאה דנ"ל מקרא דטריפה דגלי קרא בטריפה דשרי בהנאה ע"ש ול"ק כלל דר"ל ס"ל בנזיר דכ"ט דחש"ב לאו דאורייתא וע"כ דס"ל כר' אבהו וכדלעיל ור"ל ס"ל דבשר מ"ה נפיק מקרא דאבר כדאי' בחולין דק"ב ע"ב וא"כ ק' לר"ל מברייתא זו מיהו ק' נוקמא באבר שאין בו כזית דאבר מ"ה בעי כזית כדאיתא בחולין דצ"ו ולב"נ אסור דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל כמ"ש הר"מ בה' מלכים ועיין להצל"ח עוד הק' ר' פלתי נוקמה בטמאים ועיין להתוס' בר"פ דם שחי' וכמ"ש בחי' שם ונ"ל לתרץ כל הקושיות הנז' וניחא גם קושית התוס' בד"ה ואבר וכו' שהק' כיון דבשל גוי איירי היכי דייק וכו' ע"ש

והיה בהני'ח דלמ"ד לא תאכלו איסור הנאה נמי

משמע גם ב"נ אסורין בהנאה דל"ת דגבי ב"נ נמי איסור במשמע וא"כ דייק שפיר הא לכלבים דהיינו דוקא לב"נ הא לכלבו שרי ואי איסור הנאה במשמע הא נהנה הגוי וכיון דבשל הגוי איירי מדקתני לא יושיט וכדכ' התוס' מהגמ' דע"ז א"כ אפי' לכלבו הי"ל לאסור משום לפני עור ואפילו לכלבים דהפקר דאסורי הנאה אסורין אף לכלבים דהפקר כדאי' במכילתא וכדמשמע נמי מדיליף היתר הנאה בטריפה לעיל מדכתיב לכלב תשליכון אותו ולפ"ז מאי דפריך הגמ' הוא מהנאת דב"נ ומאי דמי דמייתי קרא דלא תאכל הנפש דכתיב גבי ישראל ולא מייתי קרא דב"נ הק' כיון דבישראל לא כתיב אלא לא תאכל ולא לא יאכל ודרשי' איסור הנאה גם גבי ב"נ דכתיב לא תאכל איסור הנאה במשמע ואין להק' לפ"ז כי משני שאני אבר דאיתקש לדם תקשה מנ"ל דאבר נאמר לב"נ ונשנה ולזה ולזה נאמרה נימא מאי דנשנה למילתיה נשנה לאקושי לדם להיתר הנאה דאי מקרא דב"נ היה אסור בהנאה אלא ע"כ דאכילה דכתיב גבי ב"נ לא משמע הנאה הא ל"ק די"ל דרבי אבהו ל"ל מי איכא מידי וכו' וכדכתיב' לעיל גבי דם בישוב דברי הפ"ת ע"ש אך לפי"ה מברייתא זו יש להוכיח דנזיר מותר בהנאה וא"כ כי פריך לקמן והרי נזיר הו"ל לאתויי מברייתא זו ולא לאתויי ממתני' דעירוב דלא אתיא אלא למ"ד מערבין לדבר הרשות וכמ"ש התוס' שם ע"ש אח"ז ראיתי בתשו' מהרי"ל סי' קע"ה וסי' קצ"א ע"ש ואכמ"ל

ודע דמברייתא דמכילתא שכתבתי דאפי' לכלבים דהפקר אסור דמקריא הנאה ק"ל אהא דאמרי' בפ"ק דקדושין ר"ח ע"ב אמ"ל התקדשי לי בככר זה ואמ"ל אתנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת ואי איתא דאפילו כלב שאינו שלה הנאה היא אמאי אינה מקודשת ועוד יש להבין מה הנאה שייכא בכלבים דהפקר ונ"ל דברייתא דמכילתא מיירי בכלב רץ אחריה ואע"ג דמבעיא לן בגמ' שם בקדושין ברץ אחריה אי מקודשת ולפי הצד הב' אינה מקודשת לאו היינו דלא הוי הנאה אלא דמחוייבת לשלם לו דמיו כיון שנהנית אלא דאין דעתה להתקדש אלא לינצל מן הכלבים וכן ראיתי לה' בית יאודה ח"ב סי' שהק' בגמ' דקידושין דמשמע דלהצד הב' אינה מחוייבת לשלם אמאי הא אמרינן בפ' הכונס דנ"ח דמבריח אריה מנכסי חבירו דפטור דוקא מדעתו ול"ל פסידא אבל אי שלא מדעתו או אפי' מדעתו ואית ליה פסידא חייב והכא אפי' חשבי' לה מדעת' מ"מ הא אית ליה פסידא ותירץ דלהצד הב' חייבת אלא דאין דעתה להתקדש ע"ש איברא דדבריו תמוהים שהרי כ' התוס' והרא"ש שם בפ' הכונס דהא דאמרי' באית ליה פסידא חייב היינו שלא מדעתו אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור מיהו לפי מ"ש התוס' והרא"ש דדוקא בהיזק רחוק אבל אם המזיק קרוב חייב ע"ש קשיא שהרי כלב רץ אחריה המזיק קרוב ואמאי לא מחייבא וצ"ל כדברי ה' בית יאודה דגם להצד הב' חייב' אלא דאין דעתה