משמרות כהונה חלק א נד

תוס' בד"ה הא וכו' ופיגול הותר מכללו בבמה עכ"ל ונותר דנקט אגב פיגול תני ליה כ"כ התוס' במנחות ע"ש ולפ"ז ניחא מה שדקדקו בדבור הקודם אמאי נקט פיגול קודם נותר ע"ש דנותר דתני ליה אגב פיגול תני ליה שפיר באחרונה ובעיקר דברי התוס' דפיגול ונותר הותרו מכללן עיין בזבחי' דמ"ה ועיין להתוס' שם בדכ"ח ע"ב ע"ש

דף י"ז ע"א גמ' והאמ"ר אישתבוש כהני יל"ד לדעת רש"י דרביעי בקדש דרבנן מנ"ל לרב דאישתבוש נימא דאכתי לא נתגזרה טו' משקין וטומאת נפש דקרא בג' איירי לאוקמתא דרבינא לקמן וצ"ל דרב ס"ל אוכל מטמא אוכל ולדידיה ד' בקדש דאורייתא אפי' לס' רש"י ועיין פירש"י כאן

שם רביעי בקדש שאל מנייהו וכו' הנה שי' רש"י ז"ל היא דבשר קדש הוא שרץ והלחם א' ואל כל מאכל לאו ממנינא והתוס' הקשו מ"ש אל כל מא"כ דלאו ממנינא ועוד לשמואל אמאי לא אמר אל כל מאכל ממנינא ע"ש וי"ל דמשמע ליה להגמ' כן מרהפסיק במשקה בין אוכל לאוכל דאי הכל למנינא אמאי לא תני כולהו מידי דאכילה בהדדי אלא ע"כ דאל כל מאכל לאו ממנינא ועיין למהרש"א ז"ל ומ"ש דגם לס"ד במת הוא ג' אלא דס"ד דג' וד' כי הדדי נינהו ע"ש נר' דה"ט משום דד' ילפינן מג' בק"ו וא"כ אי ידעי הג' ודאי דידעי הד' דאדם דן ק"ו מעצמו ומ"מ מדברי התוס' בקושי' האחרונה דהלחם אב דנקטו רבינא וכן בס"ד נקטו רבינא אין נר' כן דלפמ"ש מהרש"א ז"ל גם להמקשה כן הוא ומה שהק' התוס' אמאי נקט כנף י"ל דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפי' לא נקט אלא בכנף דינו כמו שנגע בשרץ כל שהשרץ מונח בכנף דהוי ליה בכסות של מת וטומאה בחבורין היא ושי' התוס' היא דהכנף נגע בשרץ והוי א' ולחם ונזיד ב' ויין ושמן ג' ואל כל מאכל ד' ונר' לדעתם דטעמא דכתיב שתים שהן ד' ולא סגי בחד אוכל וחד משקה לרמוז דהשאלה היא על ד' בקדש וניחא שפיר מ"ש בגמ' בשלמא לרב היינו דכתיבי ד' ושי' רד"ק הביאו מהרש"ל ז"ל דבשר קדש נגע בבגד והוי ב' ולחם ונזיד ויין ושמן כולהו בחד ואל כל מאכל ד' וכתב מהרש"ל ז"ל דלשמואל צ"ל דמחלקין הד' המוזכרים בפ' לשנים כמ"ש התוס' ע"ש ומהגמ' אין נר' כן דקאמר לשמואל מי כתיב ונגע כנפו ולשי' זו לרב נמי מוכרח לכתוב בכנפו ורד"ק פי' כן לפי מה שנ"ל פשוטו של מקרא ושי' הר"מ בהקדמתו לס טהרות היא דהבגד א' ולחם ב' ונזיד ג' ויין ושמן ואל כל מאכל ד' דחד חשיב להו ע"ש ותמהני א"כ מאי קאמר גבי לוי הניחא אי ס"ל כשמואל מ"ל דנגעו כולהו בא' ולשי' זו מאי מ"ל דקאמר והלא בפשי' א"ש דנגע בג' דהא עד השתא נמי ידעי' דהמשקה הוא האחרון ועוד מאי קאמר גבי שמואל אי ס"ל כלוי אפי' ג' לא עביד ד' ולשי' זו א"ש כלוי דיין ושמן חד נינהו ועיין לה' קרבן העדה בסוטה שהק' על שי' התוס' קושי' מהרש"ל ממאי דנקט הגמ' היינו דכתיב ד' וכ' שי' אחרת מדיליה והראה יראה דגם לשיטתו לא יתכן מ"ש היינו כתיב ד' ע"ש ומ"מ לכל השיטות יטמא דקרא היינו לאפסולי גופיה וכולה סוגיין אזלו דמאי דאיקרי טמא פוסל אחרים ולכן נראה לפרש דהכנף נגע בשרץ והוי א' ולחם ונזיד ויין ושמן חד נינהו והוו ב' ואל כל מאכל ג' דלכך הפסיק בין מאכל למאכל להודיע שזה ג' ישאלם היטמא ר"ל אם יקרא טמא ויעשה ד' וכולה שמעתא אזלא שפיר טפי לב מ"ש בגמ' בשלמא לרב היינו דכתיבי ד' צ"ל כמ"ש לשיטת התוס'

שם ולוי הניחא וכו' אלא אי ס"ל כרב וכו' היכי מ"ל נר' מלשון היכי מ"ל דקאמ' דעל ט"נ קא ק"ל ואיכא למידק אמאי לא ק"ל גם בשאלה א' אמאי שאלם בשמן שנגע ביין אפי' ביין גופיה לחוד סגי כיון דדכן ממש ס"ל ומכח זה נר' דס"ל להגמר' דאין זו מן הקושי דבא לנסותם אם יטעו גם בזה ואה"נ כשהשיבו לא יטמא גם על היין השיבו ונר' שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש במאי דקאמר לשמואל הניחא וכו' דהיינו מדפי' שמואל למילתיה ה' בקדש בעא מניה והוכרח לו' דהכל מדברי שמואל הוא דאמר בעא מנייהו ולאו מדברי הגמרא דמ"פ למילתייהו דרב ושמואל דאל"ה ע"כ דמאי דקאמר לשמואל הניחא וכו' היינו דאי כלוי הו"ל לשאול אף ב' וג' והגמ' סובר דאין זה מהקושי כמו שהוכח' ועפי"ז מה שהקש' מהרש"א ז"ל על פירש"י גבי לוי מאי איריא דשאלם וכו' לק"מ גם מ"ש דכ"הג פריך לשמואל ליתא דקושי' הגמ' אמאי דפי' שמואל למילתיה ה' בקדש בעא מנייהו כדפירש"י ז"ל ועפי"ז י"ל קצת מאי דאיכא למידק כיון דהגמ' דשמואל ע"כ כרב ס"ל א"כ הגמ' לעיל דפריך לרב מקרא דחגי וממאי דא"ר אישת' כהני ולא ס"ד לחלק בין מטבחיא למדבחיא אמאי לא ק"ל גם לשמואל ועפי"ה י"ל כיון דלשמואל לא קשה אלא מדפי' למילתיה ולא על עיקר ס' שמואל ניחא ליה טפי לפרוך לרב דהן נסת'ר מחמת'ו מיהו בלא"ה י"ל דהגמרא לעיל לא בעי למפרך לשמואל משום דיש לפרש כפי' הר"מ ז"ל בהקדמתו דכבר כתבנו דלאותה שי' אינו מוכרח לו' דשמואל כרב ס"ל מיהו לקושטא דמילתא ס"ל להגמרא דדחיקא מילתא טובא לפ' כן כנ"ל

ע"ב גמ' משקין הבאין מחמת ידים מכאן ראיה למ"ש התוס' בשבת די"ד ע"ב דמשקין מחמת ידים נמי מטמ' כלי אבל הר"מ בפ"ב מה' אה"ט פ' דוקא הבאין מחמת שרץ ולדידיה ק' מסוגיין ונר' דהכא אליבא דרבנן ולכך לא רצו לגזור גם מחמת ידים ועפי"ז ניחא לדעת הר"מ גם ההיא דמוזגין הכוס שהביאו התוס' שם די"ל דב"ש וב"ה ס"ל משקין מחמת שרץ דאורייתא והגמ' בשב' נקט מחמת שרץ אליבא דהלכתא די"ח דבר הכל מודים בהם מיהו הגמ' לקמן קאמר דלא אשכחן תנא דס"ל טו' משקין לטמא כלים דאורייתא ע"ש

שם חזר בו ר"י וכו' הא דלא משני דר"י לעיל דאמר טו' משקין לטמא כלי דאורייתא אליבא דרע"ק דדריש יטמא יטמא ומדכתיב גבי כלי יליף לטמא כלי אבל ר"י גופיה ס"ל טו' משקין דרבנן דלא דריש יטמא יטמא וכמ"ש התוס' לעיל לר"מ משום דא"כ ע"כ דאפי' לטמא אוכלין דרבנן והגמרא מבעיא ליה בר"י אי ס"ל לטמא אוכלין דאורייתא ולכך קאמר חזר בו דלא תפשוט הך בעיא

תוס' בד"ה אבל וכו' אינו מכשיר וכו' עכ"ל מבואר דס"ל הכשר וטומאה כי הדדי נינהו וכן היא דעת הר"מ ז"ל הבאתיו לעיל די"ו ע"ב ועפי"ז כתבתי דניחא מה שדקדקו התוס' בסוגיא לעיל ע"ש ויל"ד בדעת התוס' מאי מק' לעיל כיון דמבואר מדבריהם אלו דס"ל כדעת הר"מ ונ"ל בדעתם ז"ל דדוקא לטמויי אחרים הוא דתלי בהכשר דדומיא דהכשר הוא שמכשיר אחרים אבל לקבולי טומאה אף דאינו נשפך כמים משקה גמור הוא ולפ"ז מאי דפריך הגמרא לעיל דדם שניטמא לא קשה כלל לרחב"א והכא מ"ל דלענין לטמויי אחריני איירי דומיא דבכלים טמאין דר"ש ולכן בתירו' דקדקו לו' דלא מטמא: