משמרות כהונה חלק א נג

תני במתני' אבל הכא להיפך לא יתכן לו' דתנא דמתני' סמך על הבריית' וכיון דלא תני במתני' תשובת ר"י מוכח דלית ליה תשובת ומה גם דלא תני תשו' ר"מ במתני' כנ"ל

שם ר"י לטעמיה עמ"ש מהרש"א בפירש"י ז"ל דג' מדאורייתא מ"ל ע"י עצים ולבונה ועיין פירש"י בס"פ די"ט דס"ל חבת הקדש דרבנן

תוס' בד"ה חבית וכו' שתיהן תלויות עכ"ל לכאורה כיון דדבר תורה נינהו מאי מייתי מינה הגמ' למילף מינה לתרומה בשש דמדרבנן היא הא הכא דאורייתא וצ"ל דבכ"הג ליכא למילף מסוטה והוי כשאר ספיקי דאורייתא ופליגי אי הוי לחומרא מדאורייתא וכמו שכתבתי בגמ' ולא כ' התוס' אלא דהוו תלויות ד"ת ודינן כשאר ספיקי דאורייתא ולפי"ז יש ללמוד מכאן דבכ"הג דודאי אחד טמא לא הוי איתחזק איסורא ול"ד לחתיכה מב' חתיכות דאיתחזק האיסור דודאי קודם שנולד הס' אבל הכא לא איתחזק דודאי מתחילתו דאי איתא דהוי איתחזק איסורא הא לב"ע היכא דאיתחזק איסורא ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה כמו אשם תלוי אלא ע"כ כדכתי' ועיין להתוס' בחולין ד"ט ע"ב ע"ש

בד"ה נימא וכו' אבל בשבע דאיסור דאורייתא ילפי' מינה עכ"ל פי' ילפי' מדרע"ק אבל מדר"ח ליכא למילף דהתם טמא וטמא והכא פסול וטמא דאיסור הוי כמו פסול כמ"ש התוס' לעיל

בד"ה ר"י וכו' נ"ל מדדריש רע"ק גבי חולין יטמא וכו' עכ"ל כבר ישבתי לעיל מאי דק' לר"מ אליבא דרע"ק מה יענה להכרח שהכריח רבא לעיל דלרע"ק טומאת משקין לט"א דאורייתא מדל"ק א' וב' ע"ש עתה ראיתי די"ל דאיירי בנקרש עיין בתוס' לעיל בד"ה אפילו ע"ש ומ"מ ק"ל כיון דלרע"ק בהכרח הוא דטומאת עצמו מדאורייתא כמ"ש התוס' מאי פריך בגמ' דר"א אדר"א דתניא משקין אין להם טומאה כל עיקר נימא דמ"ש כאן דטומאת עצמן דאורייתא הוא אליבא דרע"ק ופליג אר"י אליבא דרע"ק וכר"מ וי"ל כיון דר"א מייתי ראיה מיועזר איש צרידה לא יתכן לו' דס"ל דרע"ק יפלוג כיון דאיכא הוכחא לדבר מיועזר איש צרידה ואכתי איכא למידק אמאי לא פריך הגמ' במילתא דר"א לחודה דקאמר אין למשקין טו' כלל דממ"נ מאי דריש ביטמא דגבי משקין אי להכשיר דהיינו שמכשיר אחרים לטומאה א"כ יטמא דגבי אוכלין דריש ליה ליטמא אחרים וב' עושה ג' וע"כ ע"י משקין ואי דריש יטמא דגבי אוכלין לטו' עצמן א"כ יטמא דגבי משקין משמעותא לעצמו וע"כ לטומאה ולא להכשיר וא"כ ממ"נ טו' עצמן מדאוריית'

דף ט"ז ע"א גמ' קרי כאן והבשר וכו' לכאורה נר' דהא דלא פריך הכי לר"מ דס"ל לעיל ט"ו עצמן לחוד דאורייתא משום דר"מ נ"ל מיטמא דגבי אוכלין דס"ל כרע"ק דכ' עושה ג' כמ"ש התוס' ולפ"ז לא איקרי טמא אבל לשמואל ק"ל שפיר דמנ"ל לשמואל דיוסי בן יועזר ס"ל כרע"ק דלא ככולהו תנאי מיהו מהרש"א ז"ל הוכיח מגמרא לקמן דמיטמא דאוכלין נמי איקרי טמא ועושה ד' ע"ש ע"כ נר' דלר"מ י"ל דיקא בחולין ואף דר' ירמיה ס"ל דר"מ אף בקדשים מ"מ פריך לשמואל וה"ה לרבי ירמיה דאמוראי נינהו ובהכי ניחא נמי מאי דפריך מוכל כלי דמאי ס"ד והלא לר"מ נמי צ"ל הכשר ועפי"ה ניחא דלר' ירמיה הוא דצ"ל כן מיהו בהא בלא"ה י"ל דלר"מ ניחא ליה דיטמא הכשר וחד לתלושין וחד למחוברין אבל לרב אליבא דיוסי לא ניחא ליה בהכי דתלושין מכשירין דהא ריב"ח קאמר אליבא דיוסי דתלושין אין מכשירין וכדפריך בתר הכי ובהכי י"ל גם מה שלא הקש' קושי' א' דיטמא לר"מ די"ל דר"מ נ"ל מאך מעין וכדפריך לרב וכ"כ רש"י בדי"ז רע"ב וא"צ למ"ש התוס' בד"ה ר"י אבל ליוסי ע"כ יטמא לאו להכשר וכתבתי' ואחר דמוקי לה בדם קדשים ניחא נמי לשמואל וע"כ מסיק לה בקושי' ולא בתיובתא ובמאי דקאמר מידי דהוה א"ד בקדש צ"ל דהיינו למ"ד אוכל מט"א דלמ"ד אין אוכל מט"א ד' בקדש אינו אלא מדרבנן לדעת רש"י ז"ל לקמן די"ט

תוס' בד"ה חד וכו' ומחוברין כירב"א וכו' עכ"ל דבריהם מקושרים שפיר דלכאורה י"ל דלא מוקשי חד במת וחד בשרץ אלא דתלתא קראי חד לתלושין ותרי לתרי גווני מחוברין לזה כ' דמחוברין דעדין האוכל שם קושטא הוא דאין מכשירין וכדתנן וכו'

ע"ב גמ' מדרבנן ודלא כיוסי וכו' הר"מ בספ"א מה' פיסולי המוקדשין פ' דם קדשים אינו מקבל טומאה שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים קרוי דם ומטמא אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים לא ע"ש נר' דס"ל דקבלת טו' והכשר כי הדדי נינהו וכי היכי דאמר רחב"א דם קדשי' אינו מכשיר מקרא דתשפכנו ה"נ לענין קבלת טומאה ולפ"ז קושי' הגמ' מהאי ברייתא דדם שנטמא לאו לרב לחוד אלא גם לרחב"א ונר' שלזה נתכוון מר"ן בכ"מ שם שהעתיק דברי רחב"א וקושי' הגמ' ע"ש ועפי"ז ניחא מה שדקדקו התוס' בשמעתין אמאי לא משני מדאורייתא ודלא כיוסי דלרחב"א דמייתי לה מקרא מוכרח לשנויי מדרבנן ודלא כיוסי ומאי דכ' הר"מ נמי דלא מקבל טומאה כלל דמשמע אפי' מדרבנן לית ביה סרך טומאה כלל ה"ט משום דפ' כיוסי בן יועזר דלא גזרו חכמים בדם קדשים אבל מתניתין דלא כיוסי ולכך מטמא מדרבנן דרבנן גזרו עליו טומאה אטו משקין דחולין ועיין להתוס' לקמן די"ז ע"ב בד"ה אבל ובמ"ש שם ע"ש ברם מ"ש מר"ן בכ"מ שם ממתני' דפ' כ"צ ע"ש הדבר תמוה אמאי לא ניחא ליה בההיא נמי לו' דמדרבנן היא כשנוייא דגמ' ודוחק לו' דכונתו להק' בס"ד דגמ' אמאי לא פריך ממתני' דפ' כ"צ וכבר עמד בזה הלח"ם ז"ל ע"ש ונר' דמשמע ליה למר"ן דההיא מתני' מדאוריית' קאמר מדקתני סיפא בנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וכו' ולא קתני טומאת בשר ואי אמרת הדם מדאורייתא טמא ניחא דחדא מנייהו נקט אלא אי אמרת מדרבנן אמאי לא אשמועי' אפי' בשר דמדאוריי' היא הציץ מרצה כנ"ל בכונתו אלא שקיצר ודע די"ל לס' שמואל דטומאת עצמן דאורייתא מההיא דאמרינן לקמן דכ"ב מדוע לא אכלתם שמא יצא דמה וכו' דאמאי לא קאמר נמי שמא נטמא הדם וע"ש בפירש"י גבי בדם ובבעלים ע"ש

שם ת"ש על מה הציץ וכו' משמע ליה דהאי ברייתא מדאורייתא קאמר דומיא דבשר דמדאורייתא הוא ולכך פריך מינה טפי

שם ת"ש ונשא אהרן וכו' אלא עון טו' שהותרה וכו' עיין פירש"י ז"ל שכ' לאפוקי יוצא והוא תימה דיוצא הותר מכלל וכבר פריך לה בגמ' במנחות מיוצא ומשני לרצון לפני ה' כתיב ולא יוצא ע"ש

עו"ש לא טומאת קמצים פירש"י דהומ"ל כר"י אלא דמוקי לה ע"ש וגם לדברי התוס' דלד"א נמי אתיא י"ל דבעי לאוקמא כד"ה אפי' למ"ד אין מרצה על אכילות דפלוגתא היא לקמן בפ' כ"צ דע"ח וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל: