משמרות כהונה חלק א מו

על הרב והתי"ט מה יענו בהוכחת התוס'

ע"ב גמ' בעי רבא וכו' ואת"ל וכו' הר"מ פס' בבעיא הא' דא"צ לבדו' כאת"ל וכן דרכו במ"א דאת"ל פשי' ואולם הרא"ש בקמא כ' דדוקא אי הבעיא הב' לא אצט' להך את"ל אבל אי הך את"ל מוכרחת לאו פשי' היא ע"ש ומכאן ראיה דהר"מ פליג עליה בזה שהרי הך את"ל דהכא מוכרחת היא כמ"ש רש"י וכ"נ מבעיא דככר בשמי קורה דהך את"ל צריכה היא ופ' כאת"ל

שם בממוניה לא אטרחוה כתב רש"י ויבטל בלבו נר' דמפ' דאיירי בלא ביטול והכריחו לזה דאי בביטל לא מתוקמא הך בעיא דכיון דהככר מצוי ל"ש בדיקה אלא ע"כ לענין ביטול ועיין לה"ה בפ"ב מה' חמץ מ"ש ע"ד הר"א בהשגות ע"ש ועיין לה' בית יעקב הבאתי דבריו לעיל ד"ד ע"ב ע"ש ובעיקר קושי' התוס' בד"ה בממוניה י"ל דבגופיה לחודיה או בממוניה לחודי' אטרחוה והכא מבע"ל היכא דאיכא שניהם בגופיה ובממוניה כי הכא לטרוח אחר חבר ולשוכרו בממון

שם מתני' יבדוק לאחר המועד פירש"י מו' שעו' עד שתחשך כ' מהרש"א דמשתחשך לא יבדוק דאם יבדוק מה תיקן הרי עבר עליו אבל מו' שעות עד שתחשך לא עבר בב"י ע"ש ואזיל לשי' שכ' בדברי התוס' דהכא מיירי בלא ביטל ומ"מ נעלם ממנו דברי רש"י לעיל ד"ד ע"א בד"ה בין לר"מ ע"ש דמשם בארה דס"ל לרש"י דעבר בב"י בו' שעות וא"כ הדק"ל למה דוקא עד שתחשך וכן ק' לשי' מהרש"ל דתוס' דהכא מיירי בביטל ע"כ נר' דמ"ש רש"י עד שתחשך לא אתא אלא לאפוקי יו"ט דכיון דאינו יכול לשרוף וכשמוציא חמץ צריך לכפות עליו את הכלי גזרי שמא אח"ך ישכח ויאכלנו דדוקא בשעת בדיקה הוא דלא גזרי' רבנן משום דכשהוא מחזר עליו לשורפו לא אתי למיכל מניה כדאיתא בגמ' לכך לא יבדוק אבל בחש"מ בודק ולפ"ז ע"כ הכא בביטל איירי כמ"ש מהרש"ל דאי בלא ביטל שורף אפי' ביו"ט כמו שמתבאר מד' רש"י לעיל ד"ו ע"א בד"ה כופה ע"ש ועפי"ז י"ל דמאי דלא ניחא ליה לרש"י לפ' לאחר המועד וכפי' התוס' משום דבירוש' איפליגו אמוראי אי קניס ר"ש גם בביטל ולמ"ד דלא קניס בביטל ע"כ דלאחר המועד ממש א"צ לבדוק לכך מפ"ל עד שתחשך וא"צ למ"ש התוס' בטעמו של רש"י ז"ל וראיתי להר"ן שכ' דיש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת דבאיסור כרת גזרי רבנן דילמ' אתי למיכל מניה לכך משתחשך לא יבדוק ע"ש ואע"ג דבכ"ד אמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת כבר כתב רש"י במ"א דה"ד באיסורא אבל במידי דהרחקה עשו הרחקה לאיסור כרת יותר מאיסור לאו והנה המאור בפ' כ"ש כ' דלר"ש מותר באכילה עד שתחשך ע"ש וע"כ דמפ' למתני' כפי' התוס' דאי כפירש"י מאי פריך בגמ' דרבנן אדרבנן נימא דבעלמא גזרי רבנן והכא לא גזרי דס"ל כר"ש דשרי באכילה ורש"י ודאי לא ס"ל כס' בעל המאור ודע דמדברי התוס' שפי' לאחר המועד ממש שלא יתערב וכו' נר' להוכיח דס"ל ס' חמץ שע"ע הפסח אסור דאי איתא אמאי יבדוק הא ס' הוא שמא לא יש חמץ ואת"ל יש חמץ שמא לא יתערב לו ואמאי תי' לבדוק לאחר המועד הא רבנן דפליגי אר"י מסתמא היינו ר"ש בר פלוגתיה דס"ל חמץ אחר הפסח קנסא ועיין לה' חק יעקב בסי' תמ"ח מה שהוכיח מדברי התוס' ומהרש"א בעירובין ע"ש שבתי וראיתי שאין זו ראיה מכרעת דרבנן דהכא היינו ר"מ כדמוכח בגמרא ואינו מוכרח דס"ל כר"ש וכן מוכח מדברי התוס' לקמן בד"ה כל שהוצרכו להביא דר"מ לא גזר בבכור מפ' כל פיסולי המוקדשין ולא הוכיחו מחכמים דפליגי אר"י בההיא דבכור שהביא בגמ' כאן אלא ע"כ דאינו מוכרח דכל שהוא בר פלוגתיה דר"י נכלל בל' חכמים וזה נר' לי כוונת רש"י במ"ש לקמן בד"ה ואין מקיזין פלוגתא דר"ש ור"י וכו' דלכאורה שפת יתר הוא ונר' שכיון לתרץ דל"ק דר"מ אדר"מ ואף שהוכיחו התוס' דר"מ נמי לא גזר מ"מ מברייתא דבכור שהביאו בסוגיין לא מוכח מידי באופן שאין דבר זה מוכרח דכל בר פלוגתיה דר"י נכלל בל' חכמים וא"כ י"ל דחכמים כאן ס"ל כר"י דחמץ אחר הפסח אסור מדאורייתא וספיקו להחמיר

דף י"א ע"א גמ' אמר רבא דר"י אדר"י קשי' וכו' יל"ד דרבא גופיה משני לעיל דר"י אדר"י ולא ק"ל דרבנן אדרבנן ומ"ש דק"ל לאוקמתא דאביי וי"ל דרבא ס"ל דרבנן דהכא לאו היינו ר"מ אבל מדפריך ממתני' דקורין ולא ניחא ליה למי' דס"ל לתנא דהך ברייתא כרבנן דגבי חמץ דלא גזרי וס"ל כר"י דמיחו ולא מיחו וע"כ דס"ל דרבנן דמתני' דגבי חמץ היינו ר"מ דפליג אר"י ול"ל מיחו ולא מיחו וא"כ תק"ל דרבנן אדרבנן ועוד נר' דרבא ס"ל דל"ק דרבנן אדרבנן רשאני גבי חמץ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ולא ק"ל מהא דקוצרין משום דש"ה דהוי פסידא וחמץ לא הוי כמו פסידא אבל המקשה דפריך ליה מההיא דקוצרין ס"ל דבהכרח הוא דחמץ הוי כמו פסידא דלא תקשה דרבנן אדרבנן ולכך פריך מההיא דקוצרין והשיב רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא בניחותא כלו' מעיקרא לא ס"ד לאקשויי אלא דר"י אדר"י אבל דרבנן אדרבנן לא ק"ל ולכך א"ש דר"י אדר"י כדשנינן ומאי דלא. ק"ל אדרבנן משום דהוא גופיה מחזר וכו' וא"ש לפ"ז מאי דקאמר כדשנינן דאי סתמא דגמ' קאמ"ל הא שינויא דאביי הוא ולא סתמא דגמ' ומאי כדשנינן ועפי"ז ניחא דברי התוס' בד"ה אבל וא"צ למ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם ע"ש ודע דמה שהקשה מהרש"א ע"ד מהרש"ל ל"ק דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים ולכך ק"ל דרבנן אדרבנן וס"ל נמי הביעור הוי כמו פסידא ואי שרי' משום הא הו"ל למשרי משום מצות ביעור באופן דאי שרי' משום מצות ביעור הו"ל למשרי גם משום עולי רגלים ואי שרי משום פסידא הו"ל למשרי משום ביעור ולכך קשיא ליה שפיר דרבנן אדרבנן ודר"י אדר"י והתוס' דנקטו ביעור עם פסידא הדברים מוכרחים כיון דק"ל מההיא דקוצרין והתם משום פסידא הוא כמ"ש התוס' בד"ה קוצרין עיין לה' יעיר אוזן באות לכתחילה ע"ש

ע"ב גמ' ותניא איזהו קירוד וכו' הא דהוכרח להביא הא ותניא נר' משום דלא תימא דב' ענינים הן קירצוף וקירוד להכי לא גזרי' לזה הביא הא תניא דענין אחד הן אלא דאלו גדולים ואלו קטנים ועי"ל משום דאי' למי' דקירוד גופיה איסורו משום גזירה ולכך לא גזרי' קרצוף אטו קירוד דהוי גזירה לגזירה לזה הביא הברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה

דף י"ב ע"א גמ' ומה אלו דייקי' וכו' לכאור' אמאי לא פריך אלא לר"י והא לר"מ נמי ק' כה"ג ורש"י כאן פי' אופן הפירכא גם לד"מ לל"ב ולפי הנראה גם לל"ק קשה קושי' הגמ' וכן רש"י לעיל בל"ק רמז לקושי' הגמ' ע"ש ונר' דס"ל להגמ' לל"ק ל"ק כ"כ דכל כמה דאית לן למי' דלא טעי כלל לא בעי למידק אבתרייהו אי טעו אבל לל"ב ולר"י כיון דמ"מ טעו אית לן למיחש שמא טעו יותר ובעי' למידק