משמרות כהונה חלק א מה

התוס' בד"ה ואת"ל גבי אכלתיה ע"ש ועיין עוד שם להשע"ה שכלל התוס' ורש"י בחדא מחתא ע"ש ולפי מה שנתבאר לדעת רש"י מטע' חזקה הוא ול"ק קושי' התוס'

תוס' בד"ה כדי וכו' וי"ל דדרשי' וכו' עכ"ל הנה לפ"ד התוס' אלו דהנאה של כילוי נ"ל מהיקשא א"כ למ"ד יש אם למסורת אתרומתי כתיב הנאה של כילוי שרי ופלוגתא דתנאי היא ועיין להתי"ט בסוף תמורה ע"ש ועיין להתוס' ביבמות דף ס"ו שהוכיחו ממ"א דטבל אסור בהנאה של כילוי וה' שמחת יו"ט סי' תמה אמאי לא הוכיחו ממתני' דר"פ מפנין דקתני אבל לא בטבל ע"ש ולפי"ה ע"כ דלאו היינו טעמא דקתני אבל לא בטבל דא"ה מאי פריך הגמ' שם טבל פשיטא ומאי פשיטא והא פלוגתא דתנאי היא וע"כ דה"ט כיון דחזי לגופיה כשיתרום לא מקצי לבהמתו ולכך אסור לפנותו ול"ד לתרומה טמאה מיהו י"ל דאפי' למ"ד יש אם למסורת מדרבנן מיהא אסור ועיין להתוס' לקמן דף ל"ג בד"ה ששיריה ע"ש ועיין להמש"ל בהלכות תרומות שהוכיח ממ"א דאיסור הנאת כילוי מדרבנן ולפי"ה ל"מ הפך דברי התוס' כיון דפלוגתא דתנאי כאמור וע"ש דעפי"ה נדחו כל ראיותיו ומה שהק' דאי מדאורייתא אמאי לא אסרי' שאר הנאות י"ל דההקשא עבדי' ליה על ההנאה הנז' בפסוק דכתיב לך להסיקה תחת תבשילך ומ"ש ממתני' דבתי כנסיות ע"ש י"ל דמצוה דרבים שאני וכדאי' בברכות דשחרר עבדו ודחי לעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים

ע"ב בד"ה ספק וכו' גררוהו ואכלוהו והוי ס' הרגיל עכ"ל נר' דהני ב' תירוצי התו' תליין בב' לשונות דאיתא בגמ' דל"ק קאמר נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהא גררי ולל"ב ודאי אכלום לא אמרי' ודאי גררי אמרי' דלל"ק כיון דאורחא דמשיירא אם כן אכלוהו לא הוי ס' הרגיל דאפ"ת אכלום הא משיירי ולמיתלי שאכלום כולם לא הוי ס' הרגיל וא"כ בר"ה איירי וכתי' א' של התוס' מיהו לל"ב אורחא הוא דלא משיירא וא"כ הוי ס' הרגיל וכעי"ל שכ' התוס' ולפי"ה ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל ע"ש

דף י ע"א גמ' בתרומה דרבנן פירש"י תרומה בזה"ז דרבנן לכאו' לפי פירושו דסאין היינו פירות הו"ל לפ' תרומת פירות דרבנן ונראה דס"ל כיון דאיכא תרומה דאורייתא ה"נ דכוותה בחמץ אע"ג דביטלו כיון דבלא ביטלו הוי דאורייתא ולכן פי' בתרומה בזה"ז דליכא תרומה דאורייתא כלל ול"ד לחמץ ודחי דחמץ נמי הבדיקה דרבנן אע"ג דלא ביטלו ולפי"ז ס"ל כדעת הסוברים דכל בדיקה דרבנן היא

שם ספק על ס' על היינו בקע' פירש"י וגבי בתים

אפי' רבנן מודו דבדיקת חמץ דרבנן ע"ש נר' מדבריו דלר"א שרי אפי' אי בדיקת חמץ דאוריית' ולפי מה שפי' דטעמא דר"א משום דהוי ס"ס הכא גבי בדיקה ליכא אלא חדא ספיקא והיה ראוי להחמיר אפי' לר"א אי לאו דבדיקה חמץ דרבנן וצ"ל דה"נ גבי חמץ איכא ס"ס דשמא אכלתיה וא"כ לר"ז דס"ל לעיל דמשיירא ליכא אלא חד ס' ולחומרא אי לאו דס' דרבנן הוא ועיין להרז"ה ז"ל ע"ש והר"מ פי' בפ"ב מה' חמץ דצריך בדיק' דס"ל דה"ק היינו בקעה וכי היכי דאפליגו בבקעה גם כאן גבי חמץ פליגי ואין להק' דמ"מ הוי ס"ס דשמא אכלתיה וקי"ל בכל ס"ס לקולא דלטעמיה אזיל דפס' כר"ז דמשיירי כמ"ש המש"ל ועיין להר"א בהשגות ולמר"ן בכ"מ שם ע"ש ודע דאף שכתב רש"י דפליגי בס"ס מ"מ נר' כדעתו דלאו בכל ס"ס מטהר ר"א אלא בס"ס כה"ג דחד מנייהו ס' ביאה אבל בעלמא אפי' ר"א מודה דס"ס דטומאה בר"הי לחומרא וניחא בזה דלא אפליגו אלא דבקעה ועיין לרש"י בפ' השוכר וגם בדעת ר"ת י"ל כן אבל מדברי ר"י דכ' דטעמא דר"א משום דלא ילפינן מסוטה אלא בס' אחד אין נר' כן ועיין להתוס' לעיל בד"ה את"ל ובד"ה ס' גררוהו ועיין למהרש"א כאן בד"ה ס' ביאה ע"ש במה שהק' התוס' בד"ה ס' על עיין לה"ה בפ"ב מה' חו"מ ע"ש

שם הניח ט' ומצא עשר וכו' כל הראשוני' פי' לענין בדיקה ואולם מדברי התוס' בביצה ד"י ע"ב בד"ה הכל חולין נר' דמפ' סוגיין לענין דאורייתא ונ"ל לדעתם דלאו לענין בדיקה מתניא אלא לענין אכילה ובהניח ט' ככרות מצה ומצא עשר דלר' דס"ל אלו הן הראשונים אע"ג דמספק"ל בעשירי אי מצה או חמץ מ"מ אי פריש א' מנייהו אמרינן דמרובא פריש ומותר באכילה ולרבנן דמספק"ל בכולהו אסירי באכילה ובי"ד מיירי דרובא חמץ וכן בהניח עשר ומצא תשע עז"ה ול"ק מה שהקשה הגו"ה ועיין להשע"ה ומה שהוכיח דהתוספות ס"ל בלא ביטלו ממ"ש לעיל דכולה סוגיא איירי בלא ביטלו ע"ש טפי הו"ל להוכיח מדברי התוס' הכא בד"ה הניח שכ' דר' לטעמיה וכו' וא"א דהכא בביטלו אפי' רשב"ג מודה כיון דבדיקת חמץ מדרבנן כמ"ש התוס' בד"ה על בשם רש"י ע"ש ועמ"ש במ"א בדברי התוס' כאן ובדברי מהרש"א ז"ל ובסוגיא רביצה ובפסקי הר"מ דנר' דסתראי נינהו מ"ש בה' חמץ ממ"ש בה' מעשר ע"ש ועיין להשע"ה

פירש"י בד"ה רי"א וכו' טמאין גרסי' עכ"ל לאפוקי גי' הרז"ה דגריס טהורין וע"ש פי' ועיין בכתובות דכ"ז ובפירש"י ותוס' שם ע"ש

תוס' בד"ה והלך וכו' והאוכל במיתה עכ"ל מילי מילי קאמרי דנ"מ אם נגעו בתרומה טמאוה והאוכלה בעשה ואם אכלו תרומה טהורה בטומאת הגוף במיתה ר"ל דממ"נ אחד מהם מחוייב מיתה ואם נגעו באחד ונכנס למקדש חייב

בד"ה בב"א טמאין היינו מדרבנן עכ"ל דבריהם מוכרחים מגמרא בנזיר דנ"ז ע"א דפריך אמתני' דב' נזירין הו"ל ס' טומאה בר"הר ומאי קושיא הא ודאי איכא טומאה אלא ע"כ דמדרבנן היא ועיין לה"ה בפ"ב מה' חמץ במ"ש בדעת הר"מ שלא חילק גבי חמץ וע"ש להכ"מ ולהמש"ל ע"ש

בד"ה על ובדק וכו' וי"ל דאיירי בלא ביטלו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל והוא תימה דאטו משום דאינו יכול לתקן דרבנן לא יבטל ולא יתקן איסור דאורייתא שבידינו ובמה שנתקשה מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דאפי' לרבנן צריך ביטול ע"ש י"ל דלרבנן כיון דתלינן דאכלתיה הו"ל חמץ שאינו ידוע ומועיל הביטול שביטל קודם אבל לר"מ דלא תליא באכלתיה הו"ל חמץ ידוע ואין דעתו בביטול הקודם על חמץ ידוע וצריך ביטול אחר ועי"ל דבשעת הביטול לא היה חמץ זה ברשותו ולא מהני ביטול אלא לחמץ שהוא ברשותו ושלא בשעת הביטול

בד"ה חולין וכו' דהא טבעא אטבעא לא מחללי' עכ"ל עיין למהרש"א בביצה שנעלם ממנו משנה במס' מע"ב ופ' הר"מ בפ"ד מה' מע"ב דין ח' ע"ש ובאמת התוס' הי"ל להוכיח כן ממשנה הנז' אלא משום דאי' למי' דה"ט משום גזירה וכמ"ש הר"ב והתי"ט שם לכך ניחא להו להוכיח שכן הוא מעיקרא דדינא וי"ל