משמרות כהונה חלק א רסה

הרשב"א ז"ל בחי' והר"ן לקמן מדתנן בשקלים ומייתי לה בקידושין דנ"ה בהמה שנמצאת מירוש' למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והא בעי' דעת ע"ש ועפי"ה י"ל דעולה ושלמים אין באין לכפרה דגם עולה עיקרה דורון וא"צ דעת ובזה י"ל מה שהק' התוס' שם בקדושין אמאי דפריך ודילמא אשם וכו' אמאי לא מייתי ומתנה ע"ש די"ל דכוונת הגמרא דילמא אשם ובאשם צריך דעת ובכור ומעשר נמי דמייתי כדאי' שם אין באין לכפרה וא"צ דעת אך ק' הגמ' לקמן דפריך ממתניתין דהכהנים שפיגלו וכו' אמאי לא מוקי לה בנדרים ונדבות דא"צ דעת ומזידין חייבין אפי' בנדרים ונדבות כמ"ש המאירי בסוגיין לקמן ועיין להמש"ל בפ"ו מה' חובל ומזיק ע"ש ומזה מוכח דאפי' בנדרים ונדבות צריכין דעת דלא כדמשמע מדברי הר"ן ועיין בערכין דכ"א ע"ב ע"ש והא דלא מוקי למתניתין דהכהנים שפיגלו במחוסרי כפרה י"ל דבמח"כ גם שוגגין חייבין דטעמא דשוגגין פטורין כדי שיודיעו כדאי' בפ' הניזקין ובמח"כ ודאי יודיעו כדי שלא להניחו באיסור כל ימיו וכה"ג כ' התוס' בפ' השולח גבי אשה דנשאת אין מדירין אותה ע"ש ובהכי ניחא דפריך מברייתא דשוגגין פטורין ולא ממתני' וא"צ למ"ש הראשונים שם ע"ש ועוד ק' ע"ד הר"ן דמגמ' בסמוך דפריך אלא מעתה יביא אדם פסחו על חבירו וכו' משמע דפסח צריך דעת אף דאין בא לכפרה וי"ל

הרב קרבן העדה בפ"ב דמס' נזיר ה"ב הק' חטאת ונזיר אמאי צריך דעת הא האב מדיר את בנו בנזיר ומביא קרבנותיו ע"ש מה שנדחק וא"צ דשאני התם דהאב עצמו קבל הנזירות לבנו והוי הוא עצמו בעל הקרבן ול"ד למח"כ

שכן אדם מביא קרבן על אשתו כ' הרא"ש והר"ן דאם חללה שבת מביא קרבן עליה ודוקא בנדרים ונדבות ע"ש וכ"מ בגמ' לקמן דאם אכלה חלב מביא עליה קרבן ותמהני מבריית' דספרי והביאה הר"ש בפי"ד ממס' נגעים דדריש והביא קרבנה לטהרה ולא לכפרה הפך הסוגיא שא על הר"ש דלא זכר מסוגיין כלל

הק' התוס' אמאי קי"ל אר"י הא ברייתא היא בנדה זאת תורת הזב וכו' ע"ש ונר' דמברייתא י"ל י"ל דוקא בזב אבל תורת היולדת אצטריך לכדדרשינן בכריתות ד"ט ע"ב אבל ר"י קאמר כל מח"כ ויולדת בכלל וע"כ דדרשי' תורת היולדת בין גדולה בין קטנה

דף ל"ו ע"א אלא שפיגולן פיגול וכו' כ' הרא"ש דאי ממתני' הו"א מררבנן וצ"ל לפ"ד דהא דלא פריך מקרא דפיגול משום דאיכא לאוקמיה בקרבן דכהן גופיה אבל דחבריה אינו יכול לפגל ועיין בפ' הניזקין דנ"ה ע"ב דאמרי' כל שבידו מהימן שהרי כ"ג ביו"הכ אי אמר שפגל נאמן וכתבו התוס' משום דקרא בכל ענין מיירי ולדברי הרא"ש ק' אבל לפי' הר"ן ז"ל ניחא שפיר

דאמר קרא לא יחשב וכו' משמע דוקא גבי פגול דגלי קרא אבל שאר פסולין כגון שלא לשמה בחטאת וכיוצא אין בידו לפסול קרבן חבירו אם שוגג הוא לפי' הר"ן ולפי' הרא"ש אפי' מזיד ומתניתין דריש זבחים י"ל במזיד להר"ן ובקרבן דידיה להרא"ש ואיכא למידק בבעיין דקאמר נ"מ לנודר הנאה אמאי ל"ק נ"מ לפיסול שלא לשמה בשוגג דאי שלוחי דידן לא מיפסל ולפמ"ש הרשב"א ז"ל בסוגיין דאפיגול הוא דק"ל אבל הוא פסול בלא"ה דהו"ל נוחר ניחא שפיר דליכ' נפקותא בין פיסול שלא לשמו לנוחר אך מדברי הר"ן אין נראה כן מדהוצרך ליתן טעם למאי דפריך מבריי' ולא ממתני'

אלמא אמר ר"א וכו' מכאן מוכח דרבנן ל"פ עליה דר"י בהא מילתא דאל"ה נימא ר"א כרבנן ור"י כר"י ועיין להר"מ בפ' יו"ד מה' שגגות ולהכ"מ שם ע"ש. מ"ש התוס' דהא דלא פריך מר"י גופיה משום די"ל על כהן המקריב ע"ש אינו מובן דמ"מ קשיא בדברי ר"י בכהן המקריב גופיה מ"ש חטאת חלב ממח"כ גם מ"ש בדבור שאחריו ט"ס נפל בדבריהם ע"ש ועיין בהר"ן ז"ל מה שהק' מבהמה שנמצאת מירושלם וכו' ועמ"ש בדף הקודם ע"ש

אלמא אמר ר"א הפריש פסח וכו' עמ"ש בזה בחי' פסחים דפ"ח ע"א

ע"ב אלא אדעתא דנפשיה הרשב"א ז"ל כ' דאתיא אבל הר"ן ז"ל כ' דאתיא אפילו ברבנן וש"ה דאדעתא דנפשיה קעביד משום דלית ליה ט"ה ע"ש ולשי' ר"ת שכ' התו' לעיל דאפי' לחנן דוקא במזונו' אשה דהיתה מצמצמת עצמה אבל פורע חובו אסור עכ"ל כדברי הר"ן ז"ל גם לפמ"ש מרן בב"י בסי' רכ"א ליישב דברי הרא"ש ז"ל שהביא אוקמתא דרבא דלעיל דגבי מודר הנאה אפי' לחנן אסור צ"ל בפי' הסוגיא בדברי הר"ן והנה לקמן גבי בעיא דט"ה של מי דקאמר בתורם משלו אי ט"ה דבעל הכרי הא קא מהני לי פי' הר"ן דמהני ליה הנאה דט"ה והא דלא פי' דמהני ליה דפורע חובו כיון דט"ה לבעל הכרי משום דא"ה לא פריך מידי דמ"ל כחנן אבל לשי' ר"ת שכתבתי יש לפרש בפשי' הא קא מהני דפורע חובו דלכ"ע אסור ולשי' זו ניחא מה שהק' הרמן דמ"ז גבי הדיר את בנו בחייו ובמותו דקתני אינו יורשו אבל נותן לבניו דהיכי נותן לבניו הא איכא ט"ה כדאמרי' גבי תורם משלו וכו' ע"ש דלפי שיט' זו הנאה דט"ה לאו הנאה היא כלל אפי' גבי נדרים דט"ה אינה ממון ועל הנאת פורע חובו הוא דפריך הא קמהני ליה ולפ"ז שרי שם ליתן להם ולא להראות להם לבד כמ"ש הר"ן שם ועיין בפו' ועפי"ה ניחא לי מה שהק' מהריט"א ז"ל בס' ג"מ ד"ך ע"ג עמ"ש ה' מעשה חייה דדוקא היכא דמוכח דאחשבה הוא דט"ה ממון דהרי בגמ' הלזו קאמר הא קמהני ליה והיינו דטובת הנאה ממון אע"ג דלא מוכח דאחשבה ולשי' ר"ח דמי לשאר מילי עש"ב ועפי"ה אין שום הוכחה מסוגיין ועיין להמח"א ה' טובת הנאה

והנה הר"מ בפ"ד מה' תרומות פ' דאין צריך דעת וט"ה של תורם ובפ"ו מה' נדרים כשהעתיק דינא דמתני' דתורם את תרומותיו כ' באומר כל הרוצה לתרום ולפי' הסוגיא לא סליק שפיר וע"ש להלח"מ וסבור הייתי לו' דמאי דמוכח מן הסוגיא דאי א"צ דעת י לתורם אתיא מתני' בתורם משלו שפיר היינו משום דאוקי לה כחנן דפורע חובו שרי אבל לרבנן דפורע חובו אסור ע"כ לאוקמה כאומר כל הרוצה אך הר"מ בה' נדרים פ' דפורע חובו שרי גבי מודר הנאה ע"ש ובעיקר פ' הר"מ דא"צ דעת אע"ג דבעיין לא איפשי' וע"ש להר"מ וכבר ביאר דבריו בב"י סי' של"א ע"ש והמש"ל כ' בשם הריטב"א דאיפשי' מגמ' בפ"ק דבכורות די"א דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי ותמה על התוס' שם ע"ש ודבריהם ברורים דר"ל בפ"ח לא בעי' בעלים כל אלא כל הרוצה לפדות הרשות בידו דלא קפיד קרא בבעלים וע"ש לה' הלכות יו"ט עש"ב והנה המק' דפריך בבעיא