משמרות כהונה חלק א כה

דר"י ס"ל אין כותבין שובר מ"מ קאמר הגמר' טעמא דר"י משום דס"ל מותר להשהות דניחא ליה לאוקומי מילתיה דר"י דהכא אפי' למאי דקי"ל כותבין שובר ולפי אוקמתא הלזו כ"ע כותבין שובר ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א בתוס' לאוקמתא דאביי דאכתי צריך לו לאהדורי ללוה ע"ש י"ל דלאביי נמי בעי לאוקומי כותבין שובר לכ"ע כאוקמתא דר"י ולכך לא ק"ל להתוס' אלא משום דאסו' להשהותו דאפי' למ"ד כותבין שובר אסור להשהותו כדפירש"י לקמן באוקמתא דרבא ע"ש ודע דלפירש"י באוקמתא הלזו דלר"י מחייב משום דבעי ליה לצור ע"פ צלוחיתו מוכח דלרבנן אפילו בשטר גדול פליגי הפך התוספתא שהביא מהרש"א לעיל בסמוך והתוס' לקמן שהקשו להנך אמוראי מהתוספתא לא הקשו מזה

תוס' ד"ה ת"ק וכו' י"ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים וכו' עכ"ל ק"ל לפ"ז אמאי לא מוקי הגמ' פלוגתא דת"ק ור"י בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בפ' ז"ב דל"א ע"א דת"ק כרבנן דהתם דס"ל באמ' אין לי עדים וראיה ולאח"ז מצא עדים וראיה לאו כלום הוא ולכך משפרעו חייב דחזי ליה לצור ע"פ צלוחיתו כקושית התוס' ולכ"ע צריך לקיימו ודע דמדברי התוס' הללו נ"ל דלא כהב"ח רס"י פ"ב ובתשו' סי' כ' שכתב בתבעו בשטר שאינו מקויים וטען פרעו ונשבע ואח"כ הביא עדים שקיימו את השטר דפטור שכבר נפטר בשבועתו ע"ש דאי איתא כדברי הב"ח אמאי לא תי' התוס' בפשיטות דמיירי בטען פרוע ונשבע דלת"ק דס"ל צריך לקיימו כבר נפטר בשבועתו ול"מ ליה קיום ואסור להשהותו ולהכי משפרעו פטור ור"י ס"ל א"צ לקיימו וחייב לפורעו דחייב ממון הוא ולא שבועה ול"מ מידי מאי דקפץ ונשבע ואמאי דחקו לאוקומי באמר אין לי עדים דלא אתיא אלא כרבנן דרשב"ג בפ' ז"ב אלא ע"כ דס"ל דכי מקיים לשטריה מחייב לפרעו ולא מיפטר בשבועתו וכמו שהוכיח הש"ך שם מיהו יש ליישב קצת דלא ניחא להו לאוקמא בקפץ ונשבע לר"י כיון דאינו נפטר בשבועתו

דף פ"א ע"ב גמ' ר"א אומ' נוטל אדם קיסם וכו' מדברי התוספ' כאן משמע דהקושיא היא מחכמים אבל מדברי התוספות בביצה דל"ג ע"א בד"ה ר"א נראה דל"ג בגמ' כאן סיפא דמתני' וקושית הגמ' היא מדברי ר"א ע"ש

ע"ב תוס' ד"ה והאמר וכו' ור"י א"ל אפילו בתרי מסכתי וכו' עכ"ל והא דקים ליה להגמ' דר"י פליג אהנהו אמוראי בהא משום דכיון דר"י א"ל הלכה כסתם משנה א"כ ס"ל דכשסתם רבי דעתו של רבי לפסוק כך וא"כ אין לנו לומר שחזר בו ולכך אפי' בתרי מסכתי הלכ' כסתם אבל הנך אמוראי לא ס"ל הלכה כסתם משנה אלא אי מחלוקת ואחר כך סתם וא"כ לדידהו כשסתם ר' תחיל' אינו מוכרח שדעתו לפסוק כך אלא קבעה בסתם כמו ששמעה וא"כ ד"ז תלוי במאי דפליגי אמוראי אליבא דר"י אי הלכה כסתם משנה וזהו שכ' ואמוראי נינהו וכו' והגמרא כאן פריך מדאמרינן הלכה כסתם משנה ועמ"ש מהרש"א ז"ל

דף פ"ב ע"א גמ' מסתברא שיעורא דר"י נפיש וכו' ק"ק לוכח ממשנתנו דאי שיעור' דר"י נפיש מאי מהדר ליה ר"י מלחשו' מים מגבא כיון דמקרא שמעינן דחזי לשניהם לחתות ולחשוף א"כ הו"ל לשעוריה בשיעורא זוטא דלחתות דכל מידי דחזי לב' דברים משערינן בזוטא כדאיתא לעיל וי"ל דס"ל לר"י דלחתות שכיחא טפי מלחשוף ובמידי דשכיח משערינן כדאמרינן לעיל ור"מ ס"ל דלא חזי אלא לחתות

תוס' ד"ה אסור וכו' אפי' למ"ד וכו' עכ"ל אפי' למאי דמוקי לה בירוש' דהשתחוה לכל אבן והביאו התוס' בסמוך והוי ע"א ממש היינו לענין אבניו ועפרו דאותו הכותל שהיו עובדין אבל בכותל זה החדש אינו אלא מהנה לע"א דשמא לא יעבדנו עוד לאבניו ולכך ק"ל שפיר ועיין להתוס' שם דלא הוק"ל קושי' זו אלא בגמ' דפריך והא קמרווח דפשיטא ליה במתני' גופה דהוי כאלו בונה לע"א כמו שתי' כאן אבל לענין מרווח לע"א ס"ד דבכלל מהנה ותי' דאף בזה נראה כאלו בונה וע"ש במהרש"א ז"ל

ע"ב גמ' ולרע"ק למאי הילכתא איתקש לשרץ הומ"ל לזה דישנו לאיברים אלא משום דבעיא היא בסמוך ולהצד דאינו לאיברים הוצרך לאוקומי למשמשין וכמ"ש התוס' בד"ה ולרע"ק בתי' בתרא ולתי' קמא י"ל כיון דטומאת ע"א דרבנן כולהו היקש לקולא לבד מהיקיש' דנדה כמ"ש התוס' בד"ה אמר ולכך ניחא ליה לשנויי למשמשין

דף פ"ג ע"א גמ' אקשה רחמנא למת לטמויי באהל הא דלא קאמר אקשה למת לטמויי לאיברים הפך מאי דאמר באקושי לקולא משום דא"כ ישנו לאיברים לטמויי בפחות מכעדשה והא ליתא דהא מאי דאמרינן אקושי לשרץ לטמויי בכעדשה היינו ע"כ באבר דבחוליא כעדשה הו"ל שברי שברים וכמ"ש התוס' בד"ה מה

תוס' ד"ה ע"א וכו' דא"כ אמאי קאמר וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א לאוכוחי מדשרי בהנאה ע"ש ליתא דהא איכא מ"ד התם במס' ע"א כשקברה מאליה אסורה ע"ש

דף פ"ו ע"ב גמ' וליטבלא בצפר' דשבת' וכו' הקשה מהרש"א ז"ל נימא דרע"ק ל"ל בהשכמה ירד וח' עונות עם ליל שבת ע"ש ור"ל דר"א דאמר בהשכמה ירד כרבנן דאמרי שש עונות ול"ק דא"כ רע"ק הול"ל ו' עונות מספיק' שמא בהשכמ' ירד אלא ע"כ לא חשיב ליל שבת

תוס' ד"ה וליטבלו וכו' דילמא קפיד אעונות ואימים וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל דלעול' לא קפיד קרא אלא אחדא דלא ידעינן אי אימים או אעונות ומ"ס אזלינן לחומרא

תוס' ד"ה וכתיב וכו' אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא וכו' עכ"ל ואע"ג דמשני התם יליף במדבר מ"מ הגמ' כאן הו"ל למילף מדבר במדבר אפי' דאין שוין כמ"ש התוס' בסה"ד מ"מ אי איתא דלא סגי בג"ש דהזה הזה לחודה טפי הול"ל מדבר במדבר דל"צ לג"ש דהזה הזה וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל

דף פ"ז ע"א גמ' הא אמרינן יום א' הוסיף וכו' משמע דקושט' הוא דהקב"ה לא צוה אלא על ב' ימים ואע"ג דחשש פליטה צריך ג' ימים הקב"ה ידע דלא יפלוטו כדאמרינן לעיל ראויה לינתן ומה שצוה ב' ימים מחמת טעם אחר הוא ולא מחשש פליטה דהא ס"ל פולטת ביום ג' טמאה

תם ונשלם מסכת שבת