משמרות כהונה חלק א קלז

מסכת מועד קטן דף ב' ע"א גמ' ל"ש לא חרב ממעיינ' ממעין שיצא בתחילה מוכח מזה דראב"ע אינו אוסר אלא ממעין שיצא בתחילה ומ"ש רש"י ל"ש חרב ממעיינה ממעין וכו' ל"ש חרב וכו' אמעין שיצא בתחילה שהזכיר מקודם קאי וכפירש"י בד"ה א"כ אמאן תרמייה ודלא כמהרש"א שם ויש לדקדק בגמ' אמאי לא פי' דברי ראב"ע לא כך ולא כך היינו לא בית השלחין ולא בית הבעל כפשו' ואמאי לא פי' ל"ש חרב וכו': ע"ב גמ' והאמר רב כהנא וכו' רב יוסף גופיה הכי אמר בפרק כ"ג האי מאן דקטיל אספסתא חייב ב' והגמ' דפריך מרב כהנא משום דבעי לאקשויי גם לרבה ועיין להריטב"א בחי'

תוס' ד"ה חייב וכו' דהכא זומר לא דמי כלל וכו' וקשיא לר"י דאפי' אינו מתכוין וכו' עכ"ל ומ"מ אם ר"כ לא אמר אלא חייב משום נוטע לא הוה קשיא לרבה ולר"י די"ל היכא דליכא חיובא אחרינא ודאי חייב אע"ג דלא דמי ולא פליגי אלא היכא דדמי למלאכה א' בדמיון ולמלאכה א' דמי במחשבה אי מנייהו עדיף ולכך לא פריך אלא מדחייב ב' ול"ק מ"ש מהרש"א גם ניחא ההיא בריית' דפ' כ"ג שהביא מהרש"א ז"ל וברייתא דכלאים דבסמוך דמי הוא לחרישה אלא דלא מחייב חורש בכלאים אבל היכא דליכא לדמויי למלאכה אחרת חייב הוא אע"ג דלא דמי ועי"ל לההיא ברייתא דפ' כ"ג דלא פריך מינה משום די"ל דמיירי במתכוין לנטוע אבל ר"כ מדקאמר וצריך לעצים משמע דדוקא לעצים הוא דצריך ולא לנטוע ומ"ש מהרש"א דזומר דמי לנוטע לא ידענא אמאי זומר דמי לנוטע טפי ממנכש דהא מנכש לא דמי לזורע כדמוכח בפלוגת' דרבה ור"י

דף ג' ע"א רש"י ד"ה אף כל וכו' ואם תקשי הא אסר עידור לעיל וכו' עכ"ל אע"ג דפירש"י לעיל קשקוש היינו עידור אלא דעידור בגפנים וקשקוש בזיתים והגמ' מסיק תרי קשקושי הוו מ"מ בגפנים ליכא אברויי אילנא וליכא אלא סתומי פילי ולכך הוק"ל עידור אעידור ה"נ הוק"ל עידור אעידור לס"ד דפרי' הגמ' קשקוש אקשקוש אמאי לא פריך בגופא דברייתא עידור אעידור ותי' הא בחדתי הא בעתיקי מיהו ק' כי פריך הגמ' קשקוש אקשקוש אמאי לא משני הא בחדתי הא בעתיקי וי"ל כיון דעתיקי שרי ע"כ לא אסירי חדתי אלא מדרבנן משום טירחא ולכך פריך והכתיב והשביעית דמשמע ליה דהכי משמעותיה דקרא ומדאורייתא אסירא ואגופה דברייתא פריך ועיין להריטב"א בחי'

גמ' מ"ד לוקה שפיר וכו' יל"ד כיון דנ"ל מכו"פ וכלל למ"ל דרשא דברייתא דבסמוך דולא כל שבשדך וכו' וצ"ל דלא נפקא מכו"פ וכלל אלא חרישה דהוי אב כעין הפרט אבל כל הנך דבסמוך לא אתו מכעין הפרט ולא הוו אלא מדרבנן ואסמכינהו ברייתא דבסמוך אקרא ושינוייא דגמ' מברייתא אכולהו אמוראי קאי ובהכי יש ליישב מה שהק' התוס' אפירש"י אמאי לא קאמר הגמ' דטעמא דמ"ד לוקה מדרשא דברייתא די"ל אמאי נקט חרישה דהיא אב טפי הול"ל הנך דברייתא דבסמוך ומה שהק' עוד נימא דהפרט כמאן דליתיה י"ל דא"כ אמאי קאמר ר' אילעא אין דנין בכו"פ וכלל הול"ל אין דנין בכו"פ והו"ל למינקט דבריו אכו"פ לחוד

תוס' ד"ה אין וכו' והכא נמי לא הוי אלא כלל ופרט וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א מדאמר ר"א לקמן יכול ילקה על החרישה דאתיא מכו"פ וכלל ע"ש ל"ק די"ל דר"א ס"ל כמ"ד בפסחים אפילו מרוחקין דנין בכו"פ וכלל ולדידיה חרישה נ"ל מכו"פ וכלל ול"ל דר' אילמא אלא ס"ל דנין בכה"ג והגמ' דקא' כ"ע אית להו דר' אילעא אכתי לא שמיע ליה הא דר' אילעא דלקמן

ע"ב גמ' נמנו על ב' פרקים וכו' מכאן נראה דגירסא שהביא מהרש"א בתוס' דף ל"ג ובה"א ע"ד הפסח עיקר דאי כגירסתנו מאי נמנו על ב' פרקים והא פרק אחד הוא דאיכא לתנא דקי"ל כוותיה וכ"נ מפירש"י בד"ה תקנתא

דף ד' ע"א גמ' קראי לרע"ק ק' אי רע"ק ל"ל הלכתא מנ"ל היתר' דנטיעה ילדה וי"ל כיון דחד קרא הוא דאיכא לאיסור' לא מוקמי' אלא במסתבר דהיינו זקנה וממילא ילדה שריא

רש"י ד"ה נהרות וכו' השתא משמע ליה וכו' עכ"ל דיבור זה הוא לקמן גבי איתיבי' ר' ירמיה אבל הכא דמייתי לה אפלוגתא דר' אילעא ור"א ודאי דידע דההיא דנהרות המושכין בדלא פסקי עסקי'

ד"ה דהוה דלי וכו' כי אם לבית השלחין בלבד עכ"ל משמע ליה לרש"י דלאו בעמוק כמו קילון מיירי מדקתני ואם בשביל ליפותן דהיינו להרוחה משמע דוקא להרוחה אסור אבל פסידא שרי ואי בקילון אפי' פסידא דהיינו לבית השלחין אסור ולא ניחא ליה למימר כמ"ש התוס' דבתרי גווני מיירי רישא וסיפא

ע"ב גמ' וק"ל דראב"ע אראב"ע עיין להריטב"א בחי' מ"ש כאן ולא יכולתי להולמו

דף ה' ע"א גמ' מי שרי והתניא בורות וכו' יל"ד אמאי לא פריך ממתני' דקתני חוטטין בשל רבים משמע דוקא של רבים אבל של יחיד אין חוטטין וי"ל דהא דקתני חוטטין בשל רבים אתיא לדיוקא אפילו של רבים חטיטה אין חפירה לא ולעולם אפי' בשל יחיד חוטטין

ע"ב תוס' ד"ה אין מציינין א"צ לציין וכו' עכ"ל וטעמא דשלא להפסיד את א"י לא שייך אלא במקום דליכא טומאה כלל אבל בהנך דמטמאו מיהא במגע לא וצ"ל דלא כ"כ התוספות אלא בהנך דמפורשים בברייתא אבל בשדה שנחרש בה קבר דאתיא בזה הכלל אסור לציין משום דאפשר דעל ידי המחרישה לא נשאר אפי' עצם כשעורה ואיכא טעמא לה שלא להפסיד א"י וטהרות דאלת"ה מאי פריך הגמ' לקמן מברייתא דמצא שדה מצויינת נוקמה בציין דהא ברייתא זו א"צ לציין קתני לדברי התוס' ואי רצו לציין הרשות בידו אלא ע"כ שדה שנחרש בה קבר שאני ועיין להתוס' לקמן בד"ה אמר ר"פ

ד"ה מנפח וכו' דמסתמא איכא למימר וכו' א"נ בלא מאהיל על המת מן הצדדין עכ"ל כצ"ל

דף ו' ע"ב מתני' זרעים שלא שתו עיין להר"מ בפי' המש' דמפ' משום דצריכה מים רבים ואיכא טירחא יתירה ע"ש וצ"ל דבדליכא פסידא מיירי שהרי בגמ' לעיל בפ' פריך במקו' פסידא מי שמעת ליה הא דראב"י ואע"ג דראב"י אסר ברישא השקאה אפי' ליכא טירחא יתירה מ"מ תני זרעי' שלא שתו לרבותא דרבנן דאפי' טירחא יתירא שרו

תוס' ד"ה שרי וכו' או שמא סבר כר"א בהשקאה וכו' עכ"ל גם קושיא ראשונה מיתרצא בהכי דפלוגתא דהרבצה לא מתניא אלא בבריית' בשדה