משמרת אלעזר פה

ויהי רעב בארץ ודקדקו המפרשים דתיבת ויהי השני כמיותר וי"ל בשנקדים לפרש בפ' ואתחנן אשר אנכי מצוך היום לעשותם דיל"ד דתיבת אנכי כמיותר דהול"ל אשר צויתיך וי"ל דהנה חכז"ל ע"ז ד' ב' דרשו לזה הפסוק היום לעשותם ומחר לקבל שכרן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ונראה להסביר טעם הדבר כי אנו רואים למשל אם חייט עושה בגד לאדם פשוט ועושה בגד כזה גם לשר אעפ"י שהבגדים שוים זה השר משלם יותר שכר מלאכה עבור הבגד ממה שמשלם האיש פשוט ואם עשה בגד כזה למלך משלם עוד יותר שכר מלאכה וא"כ על אחת כמה וכמה אם עושין מצוה שצוה ממ"ה הקב"ה בודאי תגדל השכר עד אין ערך וכמו שהבורא ב"ה אין סוף כן גם לשכר מצותיו אין סוף ולכך גם אם יתן הקב"ה לאדם שכר על מצוה אחת כל ימי שנותיו לא יספיקו השבעים שנה לקבל שכר מצוה אחת כי שכר המצות אין להם סוף ומעתה הסברא נוטה שכל זה במצות שצוה הקב"ה אבל אם ישראל משמרי' מצות דרבנן יש להם שכר גם בעוה"ז כי מאחר שהחכמים שצוו זו המצוה הם בו"ד עובר ויש להן סוף כן גם שכר מצותיהן יש להן סוף ולפי"ז מובן שזה שדייקה התורה אשר "אנכי" מצוך המצות שאני מצוה אותך הם היום לעשותן ומחר לקבל שכרן כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל המצות שיצוו אותך החכמים ע"ז תקבל שכר גם בעוה"ז ולפי"ז יובן שאם אין ישראל שומעים לקול חכמיהם לקיים דבריהם אז מתמעטת השפע וזו כוונת הפסוק שדרשו חכז"ל בילקוט רות שפוט השופטים ששפטו את שופטיהן ולפי"ז יובן שפיר ויהי בימי שפוט השופטים שלא שמעו לקול שופטיהם זה גרם ויהי רעב בארץ כי ע"י מצות חכמים יש שכר בעוה"ז ואם אין שומעין לקול חכמים מתמעטת השפע ועיין באות נון: נו) בפסוק ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר אליהן ותאמרנה הזאת נעמי ותאמר אליהן אל תקראן לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד' למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי ותלך נעמי ורות המואבי' כלתה אמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שערים פסוקים אלו מוקשים דבתחלה סיפר הכתוב שבאו בית לחם ושהי' לנעמי עם אנשי בית לחם ויכוח דברים ולאחר כל זה אמר הכתוב ותשב נעמי ורות המואב' וגו' והמה באו בית לחם וגומר הלא כבר לפני סיפור דברים אלו כבר נאמר שבאו בית לחם עוד יל"ד שבתחלה כלל הכתוב אותם באמרו ותלכנה "שתיהם" ואח"כ חלקן הכתוב ותשב נעמי ורות כלתה עמה ושוב בסוף הפסוק חזר וכללם "והמה באו בית לחם" ג' הקשו המפרשים איך אמר הכתוב על רות "השבה" משדי מואב הלא היא מעולם לא היתה עוד בארץ ישראל ואיך שייך לשון "שבה" ד' קשה שמאומרם הזאת נעמי נראה שלא הי' תמיהתם רק על נעמי ולמה כתיב לפני זה ותהם כל העיר אליהן שמשמע שעל שתיהן תמהו ה' קשה שבפסוק הראשון אמרה "המר" ובפסוק השני אמרה "הרע" ובפסוק הראשון אמרה "מאד" ובפסוק השני לא אמרה מאוד וי"ל שמי שמורגל בעניות מימי נעריו אין לו צער כ"כ כמי שהי' רגיל תמיד בעשירות ואח"כ נתרושש ונפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכמו שאמר תהלים ק"ב כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך כי "נשאתני ותשליכני" כי אם לא היית מנשא ומגדל אותי קוד' לא הי' לי צער כ"כ אבל כאבי יגדל מאחר שמקוד' נשאתני ואח"כ ותשליכני וכן כשאדם הי' עשיר גדול ונתרושש אם הלך למדינה אחרת במקום שאין מכירין אותו עוד אפשר לחיות בנחת כי יתעסק באיזה מלאכה ויפרנס עצמו לא כן אם הוא דר במקום שהי' דר בעת עשרו יכאב לו תמיד מרוב בושה כי כל אחד מאנשי עירו הכירו אותו בעת שלוחו ועכשיו יתעסק במלאכה בזוי' להביא טרף לביתו אז כל ימיו מכאובים. ולפי"ז נסיון גדול הי' לנעמי לשוב לארץ הקדושה מרות כי הנה שתיהן באו בעניות בבלויי בגדים לא"י עד שהי' לתמהון בעיני כל רואיהם. אבל לרות אין זה כאב כ"כ כי באת אל ארץ אשר לא היתה שם מעולם ואין איש מכיר אותה שידע מימי שלותה לא כן נעמי אשר כל אחד הכירה מימי עשרה לה צער גדול לדור בא"י כי יהי' לה שם בושה תמידית וצער עולם ואעפי"כ בחרה יותר לדור בא"י בבושה מלדור בחוץ לארץ שלא בבושה. ובלי ספק רצתה לתקן בזה מה שקלקל אלימלך בעלה שמאס בארץ חמדה לפי שהי' רעב בארץ. לפי"ז יובן כי כל עוד שהלכו נעמי ורות ממואב בארץ קודם בואם לא"י הי' צרתם שוה כי שניהם מחוסרין כל אבל בעת בואם לבית לחם ששם הכירו את נעמי מימי עשרה ולא הכירו את רות שם נפרדו אשה מרעותה בענין צרתם כי שם הוכפל צער נעמי כי הגם שכל אנשי בית לחם תמהו על שתיהן על דלותם ושפלותם אעפ"כ לא אמרו רק הזאת נעמי המפרסמת בעשר'