משמרת אלעזר נב

וגם לפרש מה שנאמר בעולה עולת תמיד העשוי' בהר סיני מה הכוונה בזה שעשוי בהר סיני י"ל עפ"י מה שפירש בס' בני יששכר מאמרי שבתות מאמר ו' אות ו' מה שאמרו בש"ס ברכות מ"ג ב' מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל ואיזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח ופירש שלכך נהנה הנשמה מהריח לפי שאצל חטא אדה"ר מצינו ארבעה חושים מהחמשה חושים, חוש הראי' "ותרא" האשה כי טוב העץ למאכל חוש המישוש "ותקח" מפריו, חוש הטעם "ותאכל" חוש השמיעה כי "שמעת" לקול אשתך וישמעו את הקול אמנם חוש הריח לא נתפגם בחטא אדה"ר ולכך זה החוש חשוב מאוד ונהנה ממנו הנשמה ואמרו שבת קמ"ו כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן ואח"כ ע"י חטא העגל חזרה הזוהמא למקומה והנה מבואר בספרים לפי שבחטא עץ הדעת נתערב טוב ברע ע"כ בכל הדברים שבעולם כאחז גם הס"א ע"כ מכל קרבן רק חלק ממנו האמורים יעלו על המזבח וזו נשרף והריח הוא ניחוח לה' לפי שהריח לא נתפגם אמנם בעולה כולה כליל לה' ואין בו שום חלק ואחיזה לס"א ועולה כולה לריח ניחוח לה' והנה בשעת מתן תורה הקרבנות שהקריבו בסיני ודאי הי' כולו טוב ולא הי' בו אחיזה כלל לס"א כי אז פסקה זוהמתן אמנם אח"כ ע"י העגל חזרה הזוהמא למקומה ולא נשאר רק עולה שהיא כולה כליל גם היום כמו שנעשה בהר סיני וזו דכתיב עולת תמיד העשוי' בהר סיני' שהעולה נעשה גם היום כמו שנעשה בהר סיני בלי זוהמא כלל. לפי"ז י"ל טעם למה שפסקו הפוסקים דגבי איסורי אכילה ריחא לאו מילתא לפי שגם בעץ הדעת שחטאו באכילה לא נתפגם הריח לכך לא נאסר הריח ומיושב למה אופין לחמי תודה חמץ עם מצה בתנור אחד לפי דקיי"ל דריחא לאו מילתא וז"כ הפסוק והמדרש עורי צפון זו עולה דיקשה לך למה נאמר בעולה העשוי' בהר סיני עכ"ח הטעם צפי שהיתה ישינה מעת שחטא אדה"ר ונתעוררה במ"ת כי אז פסקה הזוהמא שבת קמ"ו ולכך עולה כולה כליל ועולה לריח ניחוח לפי שהעולה היא בלי פגם והריח לא נתפגם לכך עולה כולה לריח ניחוח וא"כ מוכח מזה דהריח לא נתפגם לכן ובואי תימן זו תודה שהוא דבר חידוש שנאפה חמץ עם מצה בתנור אחד אמנם מן העולה תוכל לתרץ התודה כי ריחא לאו מילתא משום דהריח לא נתפגם ע"י חטא אדה"ר וכבר כתבו הפוסקים דאע"ג דקיי"ל דריחא לאו מילתא אעפי"כ איסור תורה הוא להריח בבשמים של קטרת או בבשמים של ע"ז ותירצו דדבר שעומד רק לריח בזה לכו"ע ריחא מילתא אבל בדבר שעומד לאכילה אעפ"י שיש לו ריח טוב בזה ריחא לאו מילתא וע"ז מסיים הפסוק ואי יקשה לך בשמים של קטרת ושל ע"ז למה אסור להריח בהן לכך אמר הפיחי גני יזלו בשמיו אם אדם הולך לגן מריח בבשמים אבל יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו אפי' שהם פרי מגדים עומד רק לאכילה ולא לריח ולכך א"ש החילוק דבקטרת ובשמים של ע"ז שפיר אמרינן דריחא מילתא. אבל בלחמי תודה אמרינן שפיר דריחא לאו מילתא ועיין עוד פירוש שני ט"ז בחלק שערי ציון אות נ"ו: קו) בפסוק שובי שובי השולמית שיר השירים ז' ובמדרש ע"ז הפסוק עיין בחלק אור עולם אות י"ח ובחלק עשרת הימים אות ק"ח: קז) בפסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' שה"ש ח' עיין בחלק שערי ציון אות נ"ז: קח) לחוה"מ בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ועמדו חכז"ל ב"מ קי"ד דהא בכל התורה אם הוא רשות וכאן הוא חובה ואעפי"כ כתב אם וזה צריך טעם עוד יל"ד למה כתבה התוה"ק את עמי ולא כתבה אחיך או רעך כמו בשאר המקומות עוד צ"ב מה הכוונה באמרו את העני עמך ובמדרש איתא הה"ד מלוה ה' חונן דל וי"ל דהנה לפעמים אדם מקיים מצוה זו ומלוה לרעהו ובנתים העני ואין ביכלתו לשלם מצטער המלוה על שהלוה לו ובאמת אין לו להצטער כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וע"ז נאמר מלוה ה' חונן דל שאם אין ביכולת הדל לשלם להמלוה אז הקב"ה ערב בעדו וממלא להמלוה חסרונו בכפלי כפלים ממקום אחר והרבה פעמים חושב המלוה שיש לו חוב אצל העני ובאמת כבר זמן רב החזיר לו הערב מה שהי' לו ביד העני כי הקב"ה השפיע לו שפע ממקום אחר ורק הוא אינו יודע זה וחושב תמיד שיש לו עוד חוב אצל העני וא"כ מאחר שהקב"ה ערב בעד העני אין ראוי' לנגוש את העני אם אין לו לשלם מאחר שיש לו ערב עשיר שמשלם בעדו וכל זה אם הוא מלוה את חבירו לפי שצוה ה' על זה וישראל בנים למקום והקב"ה נהנה מזה אם אחד עושה טובה עם בנו אז בכל אופן לא יבא לידי הפסד כי אם לא יהי' ביכולת העני לשלם ימלא הבורא ב"ה חסרונו אבל אם הלוה לשום איזה פני' לכבוד או לתשלום גמול וכדומה אז לא ימלא השי"ת את חסרונו וז"כ הפסוק "אם כסף תלוה" בלשון תנאי אם תלוה הכסף "את עמי" רק בעבור שהם עמי ואתה רוצה לעשות לי