משמרת אלעזר לז

א"צ ביקור ולפי"ז קשה הא סוגיא מפורשת בפסחים דף צ"ו דגם פסח דורות טעון ביקור ד"י ולא אימעיט פסח דורות רק שאין צריך להיות מקחו מבעשור והזה השני אתי למעט דכותי' דפסח שני א"צ ביקור ד"י עכ"ד ואני תרצתי שאם כי קושיא שני' אינו חזקה, כ"כ דהגאון ר"י פיק הביא בשם גיסו בעל שו"ת זכרון יוסף דהעלה גם בדעת הרמב"ם דס"ל דפסח דורות א"צ ביקור ומישב הסוגיא דפסחים וא"ש אבל קושיא הראשונה היא חזקה, ע"כ נלע"ד דמה שכתב הרשב"א "פסח" כונתו על שלמי פסח דבסוף הפרשה כתיב ולשלמיכם ודרש אביי בתמורה דף י"ד ע"ב שהכונה על שלמי פסח והיינו דקשיא לי' להרשב"א דהא שלמי פסח שהוא חגיגת י"ד כמו שפירש"י שם הוא קרבן יחיד כדאיתא במס' חגיגה דף ו' ואם נימא דתשמרו קאי על כל הכתוב בפרשה א"כ נצטרך לומר דגם שלמי פסח טעון ביקור ד"י וזה ודאי דקרבן יחיד א"צ ביקור והא דכתב הרשב"א אע"ג דאתי' מני' כונתו כי חגיגת י"ד בא לשם פסח כפרש"י שם אם האוכלין מרובים ואין בפסח כדי שבעם וכן הוא נקרא שלמי פסח אעפי"כ פשוט שאינו צריך ביקור ד"י כפסח וזו שכתב אע"ג דאתי' מני' היינו לצורך קרבן פסח וראי' לפירושי שכתב הרשב"א דהא איכא פסח דכתיב בסוף הפרשה והיכן נמצא בסוף הפרשה פסח א"ו ברור שכונתו על שלמיכם הנזכר בסוף הפרשה דהיינו שלמי פסח ואין להקשות אם נימא דכוונת רשב"א על שלמיכם למה הוצרך לדחוק בשלמי פסח ולא הביא יותר ראי' מנדריכם ונדבותיכם הכתובים באותו פסוק דזה ודאי קרבן יחיד הוא זה אינו דהא הרשב"א מדייק בקושיתו דתשמרו קאי לכל המועדות' הכתובים אחריו נראה דזה פשוט בעיניו דכיון דכתיב "תשמרו" להקריב לי "במועדו" עכ"ח לא קאי תשמרו רק על קרבנות השייכין למועדות ולפי"ז לא יוכל לומר דא"כ קאי גם על נדריכם ונדבותיכם דזה אינו דנדרים ונדבות אינן באין מחמת המועד רק על שלמי פסח שפיר קאמר דאלו באין מחמת מועד לכך אי הוי אמרינן דתשמרו קאי גם על מוספי מועדות הוי אמרינן דקאי גם על שלמי פסח ולכך מוכח עכ"ח דלא קאי אלא אדסמיך לי' ונתישבו היטב דברי הרשב"א מב' קושיות הנ"ל אלא דלפי"ז הדרא קושיתי על הרשב"א לדוכתי' דלמא באמת גם שלמי פסח צריכין ביקור ד"י ואין לתרץ כמו שכתבתי לעיל דאם מוכח מכאן דקרבן יחיד ג"כ טעון ביקור ד"י א"כ ל"ל קרא דתמים יקריבנו זה אינו דהא הרשב"א קאי רק על שלמי פסח שהן באין מחמת המועד וא"כ איכא למימר דקרא דתמימים יהי' לכם איצטרך לנדרים ונדבות שאין באין מחמת המועד דביקור מעכב בהן. ועיין מה שכתבתי בענין זה בחלק אור עולם אות מ"ט: סז) בפסוק ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו ויהי בעצם היום הזה הוציא ד' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם ויל"ד על כפילות הלשון ויעשו כן עשו. ועוד יל"ד דתיבת "כל" כמיותר ועוד יל"ד דהאיך שייך הלשון כן עשו שהוא בקום ועשה הלא בפרשה זו לא נצטוו רק שערל ובן נכר לא יאכל בו ושלא יוציא מן הפסח לחוץ ושלא ישברו בו עצם והם כולם בשוא"ת ועוד צריך ביאור מה כונתו באמרו בעצם היום הזה וי"ל בשנקדים לתת טעם על מה שיש להפליא דלעיל בפרשה מבואר שבר"ח ניסן צוה הקב"ה על מצות הפסח ופרשה זו מבואר ברש"י ורמב"ן שנאמרה בי"ד בניסן למה המתין הקב"ה בפרשה זו עד י"ד בניסן ולא אמרה מיד בר"ח כשצוה מצות הפסח וי"ל שהי' צורך גדול לזה דאיתא במס' מנחות דף נ"ג שבשעת החרבן טען אברהם אבינו אם גם בני חטאו הי' לך לזכור הברית שכרת עמי והשיב לו הקב"ה שכן עברו גם על ברית קודש וישראל הי' במצרים ערום וערי' מן המצות ובטלו מצות מילה במצרים וא"כ לא הי' להם זכות במה ליצא לחירות ואמרו חכז"ל נדרים ל"א ב' אמול ואצא סכנה לולד הרי שאם יוצא לדרך סכנה למול ולכך בשעה אחרונה טרם צאתם צוה הקב"ה שמי שהוא ערל לא יאכל מן הקרבן פסח ולא צוה הקב"ה להדיא שימולו ויאכלו הפסח רק מי שירצה לאכול מן הפסח צריך למול את עצמו וישראל ידעו שצריכין עוד בזה היום לילך לדרך רחוק וראה חידוש גדול שלא נשאר מששים רבוא איש אחד שלא הי' מל את עצמו ומסרו נפשם על מצות המילה והי' זה זכות גדול להם שיצאו בו לחירות ולפי"ז מובן שבכונה המתין הקב"ה בדינים אלו עד סוף זמן צאתם כדי שיזכו במסירת נפש שיצאו כולם ממצרים וכן מפורש ביחזקאל ט"ז ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי ואמרו חכז"ל בפרקי דר"א דם מילה עם דם הפסח שבזכות זה יצאו ממצרים וכן מבואר שם בתרגום יונתן ולפי"ז יומתק אמרו ויעשו מעשה בפועל למול את עצמם וסיפר הכתוב חידוש גדול כי "בעצם היום הזה" הוציא ד' וגומר וסכנה הוא למול במי שיוצא לדרך וכדי שלא תטעה שעשו כן לאחר זמן לכך אמר הכתוב כאשר צוה את משה ואת אהרן פירוש באותו יום כן עשו אז עשו מסירת נפש זו למול את עצמם