משמרת אלעזר רעב

כמיותר י"ל עפ"י שביארתי בחלק שערי ציון אות קי"א דגם אם יארע לאדם איזה דבר שהי' ראוי' לשמוח בו אי אפשר לו לשמוח בשלימות כל זמן שרואה שהרבה מאחיו בני ישראל הם שרוין בצער רק אז יהי' השמחה שלימה אם כל ישראל יקחו חבל בהשמחה כי כל ישראל הם נאחזים ואגודים יחד ובזה הם דומים לשושנה כי אם מצד אחד יבולו העלין גם אם בצד השני נשארו העלין בשלימותן כבר נאבד חשיבותה ויפי' בהיות חלק אחד מהשושנה קרח בלי עלין כן ממש איש הישראלי גם אם יהי' מוצלח לא ישמח בכל לב אם לא ישמחו גם אחיו בני ישראל. וכן הי' הענין בנס פורים שאז שמחו בכל לב כי כל אחד שמח על שחבירו ראה בגדולת מרדכי ובמפלת המן וז"ש שושנת יעקב שהיא נדמה לשושנה שרק אז היא ביופי' אם כל עלי' שלמי' ולכן צהלה בלב וגם שמחה בפה בראותם "יחד" תכלת מרדכי פירוש לפי שכל ישראל לקחו חבל בהשמחה וכולם ראו בתכלת מרדכי לזה שמחו שמחה שלימה ועיין בחלק סוכת שלם אות ק"ח: מ) בפסוק וירא אליו ה' דרשו חכז"ל שערל אינו זוכה לגילוי שכינה ולכך נאמר בבלעם נופל וגלוי עיני' וגם באברהם הצדיק קודם שנימול נאמר ויפול אברם על פניו ולאחר שנימול וירא אליו ה' י"ל ויתישב מה דכתיב וירא "אליו" ה' משונה משאר המקומות כי לפני המולו בשר ערלתו נאמר תמיד ויאמר ה' אל אברהם או הי' דבר ה' אל אברהם במחזה ופעם אחת נאמר וירא ה' אל אברם אמנם לאחר המילה נאמר וירא אליו ה' והטעם שחילוק גדול הי' בין השגות אברהם מגילוי השכינה קודם שנימול לאחר שנימול והוא דמיון שאם רואה אדם איזה דבר מרחוק אם שרואה הדבר אין יכול להכיר ולהבחין היטב לא כן אם הדבר עומד לפניו ממש יוכל להסתכל בה היטב ולזה החילוק רמזה התוה"ק כי לאחר המילה וירא אליו ה' פירוש סמוך לו ממש שהוא משל על שראה אז באספקלריא המאירה והי' לו גילוי שכינה מפורשת לא כן לפני שנימול גם אם נראה אליו ה' הי' זה על דרך מרחוק נראה לי ה': מא) בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא פרש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. הקושיא מפורסמת כי איך יתיעץ אברהם עם ממרא אם יקיים מצות הבורא ב"ה או לא. עוד יל"ד דהול"ל הוא נתן לו עצה למול מה זה שאמר "על המילה". ועוד יל"ד מאי מדה כנגד מדה הי' זה שזכה בשכר עצתו שנגלה אליו בחלקו, י"ל דחכז"ל אמרו שאברהם לא הי' מצווה על הפריעה רק על המילה יבמות ע"א ויהושע פרע את בני ישראל היוצאי' ממצרים. ומקשים א"כ איך מברכין לאחר המילה קודם הפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הא כל הברכות צריכין להיות עובר לעשייתן וצ"ל משום שעדיין לא נגמר המצוה עד שפרע וא"כ מאחר שאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה איך שייך לברך ע"ז להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ותירצו דניהו דאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה אבל מדעת עצמו עשה כן. ולפי"ז י"ל שלא נתיעץ עם ממרא על גוף המילה רק ע"ז אם יהי' פורע שבזה יהי המילה מהודרת וממרא נתן לו עצה "על המילה" שיעשנה באופן שתהי' העטרה מגולה וזה נעשה ע"י הפריעה ולכך כיון שהוא נתן עצה לגלות העטרה שהיא מצות השי"ת זכה שנגלה אליו בחלקו מדה כנגד מדה: מב) בפסוק והוא ישב פתח האוהל כחום היום הרגיש רש"י למה כתיב ישב חסר י"ל עפ"י מאמר חכז"ל והובא בבעל הטורים במקומו כי אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס בו מי שהוא נמול ולכך בא הכתוב להורות לנו מלבד הכוונה הפשוטה גם על דרש חכז"ל ולזה כתיב ישב חסר שאז יש לפרשו גם על העתיד שאברהם ישב על פתח האוהל כחום היום דהיינו הגיהנם שהוא בוער כאש: מג) איתא במדרש אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס למי שנימול ואותן רשעים החוטאים יותר מדאי. מה עושה להן מעביר הערלה מהנפלים ומניחן עליהן ומכניסן. י"ל דהרמב"ם כתב בטעם מצות מילה שהיא מסוגלת להכחיש כח התאוה והרמב"ן כתב שטעם מצות מילה הוא כדי להראות בזה שאנו עבדי השי"ת כמו שהדרך בעבדי המלך שנושאין חותם המלך וניכרין מרחוק שהם עבדי המלך. ויש ראי' לטעם הרמב"ם דהא מדברי המדרש שהבאתי מוכח דבימי חכמי הש"ס לא הי' מלין הנפלים וכן מבואר להדיא בב"י בהל' מילה. ומעתה אי נימא כהרמב"ן שהוא כחותם המלך הי' ראוי' למול גם הנפלים כי גם הם זרע כשר המה ולמה לא יהי' להם חותם המלך אבל אי אמרינן כטעם הרמב"ם שהוא להכחיש כא התאוה א"ש דהא כיון שמתו אין צריכין עוד למילה דהא ל"ש עוד הטעם למעט התאוה. ומעתה יובן דברי