משמרת אלעזר קצ

שבכחם כי אם לא עכשו אימתי וסיפר הכתוב שכן הי' באמת שקראו בקול גדול והשתדלו בהשתדלות עצום עד שהגיע זמן מנחה קטנה ואז כשראו שאין קול ואין ענה ידעו שאין קשב שאין הבעל שומע להם ואבד כח כישופם כי כבר עבר זמן תוקפם ולכך נחו ולא עשו עוד שום דבר ומיד בעלות המנחה התחיל אלי' בעבודתו ומה נמרצו דברי הפסוק שאמר אלי' להעם גשו אלי ויגשו עפ"י מה שדרשו חכז"ל גבי יוסף שאמר לאחיו זה הלשון ממש גשו אלי שהכוונה שהראה להם שהוא מהול וכן פה הראה להם אלי' שאין ממש בע"ז של בעל ובטומאתו ואדרבה עיקר קדושת ישראל תלוי' בשמירת הברית הקודש שלא יפגמו ח"ו בזה האבר וירפא את מזבח ה' ההרוס שהכירו ישראל האמת כמה צריכין לזהר בשמירת הברית קודש וקראו ה' הוא האלקים וידוע שברית המעור וברית הלשון תלוין זה בזה ואם ירצה אדם שלא יפגום ברית הקודש צריך לזהר מאוד שלא יצא מפיו דבר נבלה וכדומה וזו כוונת התפלה ענני ורפא מזבחך ההרוס שהכוונה שנזכה לקדש ולטהר את ברית הקודש ולתקן אשר פגמנו ואמר האיך אפשר זה חלקת לשוני תערב אם לא יוציא מפיו דבר איסור ינצל מעון זה: פא) בפ' משפטים בפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, חכז"ל בחולין ס"ח ב' התעוררו על תיבת בשדה. וי"ל ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא שיש גם מוסר השכל בזה לאנשי דורנו כי הרבה בני אדם מדקדקין בביתם שיהי' הכל על צד הכשרות אבל בנסעם לדרך ואוכלים שם בבתי אכסנאות נכשלים הרבה פעמים באכילת אסורים וירא ה' יזהר מלאכול אצל מי שאינו ניכר לו מאז לישראל כשר וכן נכשלים הרבה בני אדם ע"י שמביאין בשר ממקומות אחרים ובהרבה קהלות נהגו איסור בשחיטת חוץ ועל כל אדם יזהר שלא לאכול בשר חוץ למחיצתו ואז יהי' בטוח שלא יאכל בשר טריפה ולזה בא הרמז אצל טריפה לא תאכלו ובשר בשדה דהיינו שיצא חוץ למחיצה לא תאכלו: פב) נתעוררתי למה מצינו בלשונינו הקדושה שם הוקבע על עשרת אלפים שהוא רבבה מה שלא מצינו בעשרים או בשלשים אלפים, י"ל טעם בזה כי רצה הקב"ה לעורר אותנו לבלי להתפלל ביחידות ולהראות לנו כמה חביב אצלו תפלת ציבור. כי הנה דרשו חכז"ל מנחות מ"ג ב' מהפסוק מה ה' אלקיך שואל מעמך א"ת מה אלא מאה שמחוייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. ומבואר במס' חולין פ"ז כי שכר ברכה אחת הוא עשרה זהובים ומעתה מגיע לישראל אחד שכר ליום חלף ברכותיו אלף זהובים וצבור מישראל שהם עשרה אנשי' מגיע להם עשרת אלפים ולפי שחביב בעיני הקב"ה שיתפללו בציבור הראה בזה שקבע שם מחובר לשכר עשרה מישראל משא"כ אם הי' אומר עשרת אלפים הי' משמעו שעשרה אנשים מגיע לכל אחד אלף זהובי' ובזה שקבע שם רבבה על שכרם יחד יהי' לזכרון לעינינו שרצונו שנברך הברכות בצבור: פג) במסורה איש תעה בשדה. חמורו תעה. אדם תועה מדרך השכל. משלי כ"א י"ל דהנה לפעמים הקב"ה בחסדו מייסר את האדם כדי להטיבו באחריתו ולהזהירו שיתקן דרכיו ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ומייסרו מקודם באבוד נכסיו. ואם לא יעוררו זה לשוב ממעשיו אז מוסיף לענשו בגופו ובעוה"ר אנו רואים שבאים יסורים מינים שונים על האדם ותולין הכל במקרה ואין מתעורר על האמת להרהר הרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי אבל באמת הכל תלוי' בזה ואם ישוב מיד יתהפך הכל לטובה כי כל היסורים באים רק לעורר את האדם לתקן מעשיו. וז"כ המסורה אם תראה שחמורו תעה בדרך דהיינו שקניניו ונכסיו הולכים לאיבוד או שתראה איש תעה בשדה שבא על האדם עצמו איזה מיני יסורים אזי תדע ותשכיל שכל זה בא מפאת כי "אדם תעה מדרך השכל" שלא תתלה הדבר במקרי הזמן ופגעיו רק תדע שאתה בעצמך גרמת לך זאת ומיד שתטיב מעשיך יבא רפואה לך: פד) בפ' עקב בפסוק והי' עקב תשמעון איתא במדרש ילמדינו רבינו מנורה של פרקי' מהו א"ל חייב משום בונה. י"ל דחכז"ל סוכה נ"ב אמרו אלמלא הקב"ה עזרו לא הי' יכול לו וא"כ לכאורה אין מגיע לאדם שום שכר מאחר שאין הוא העושה המצוה בכחו וא"כ יקשה על הפסוק דכתיב והי' עקב תשמעון וברכך שמקבלים שכר על קיום המצות לזה אמר המדרש הלא תראה שמנורה של פרקים שהוא כולו נגמר ואין עושה בו שום פעולה רק שמניח חלק אצל חלק ואעפי"כ חייב משום בונה ויחשב כאלו עשה המנורה והנה מרובה מידה טובה ממידת פורעניות על אחת כמה וכמה שראוי' לקבל שכר על קיום המצות שגם האדם עושה עכ"פ מה שבכחו לקיום המצות: