משמרת אלעזר קפח

הם לטובותינו. והנה הרגיל לילך מעירו לעיר אחרת דרך יער שארכו לילך שעה אחת אם יארע אח"כ שילך בלילה בזה היער כמה וכמה שעות ולא הגיע לקצה היער פחד ורעדה יפול עליו מאחר שיודע שכל אדם הולך משך היער בשעה אחת, וכן בעוה"ר בדורינו נדמה לאיש הישראלי כי רק לו הוא חושך ולכל מי אשר לא יכונה בשם ישראל אור במושבותם ומאיר להם שמש ההצלחה. והנה נגה הוא אור השחר שמתחיל היום להאיר כדכתיב משלי ד' וארח צדיקי' כאור נגה הולך ואור עד נכון היום וז"כ הנביא אשר הלך חשכים שנדמה לו שכבר הלך חשכים כמידת לילה ואעפי"כ ואין נגה לו, לא האיר השחר הגם שכפי דרך הטבע כבר עברה לילה והוצרך לזרוח השמש: וידמה לו "ואין נגה לו" פירוש שרק לו אין נגה אבל לכל מי אשר אינו ירא ה' כבר ראה אור נגה אמנם ידע כי כל זה רק דמיון ונסיון כדי להטיבו באחריתו וז"ש יבטח בשם ה' הלא יכול להיות בטוח במידת הרחמי' שמאוד הרבה להטיב עם ישראל "וישען באלקיו" שגם אם הקב"ה מתנהג עמו במידת הדין יהי' יסורים אלו לו למשען ולמשענה ויעמידו אותו על רגליו: פ) בסליחות ענני ורפא מזבחך ההרוס חלקת לשוני תערב צ"ב חיבור שני דברים אלו ונקדים במלאכים א' י"ט בפסוק כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו צ"ב וכי כמה מזבחות הרסו וכן לעיל אמר רק וירפא את מזבח ה' ההרוס, ושם י"ח פסוק כ"ו ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמור הבעל ענני ואין קול ואין ענה ויפסחו טל המזבח אשר עשה ופירש"י הי' מרקדין כמשפטם על מזבחותם. ויהי בצהרים ויהתל בהם אלי' ויאמר קראו בקול גדול וגו' ויקראו בקול גדול ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם ותרגם יונתן ואיתחממו כנימוסיהן, ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב, ויאמר אלי' לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו וירפא את מזבח ה' ההרוס. ומאוד נפלאים פסוקי' אלו א' קשה למה בצהרים אמר רק אין קול ואין ענה ובעת המנחה הוסיף לאמור גם אין קשב. ב' למה סיפר הכתוב שבעת הצהרים היתל בהם אלי' ואיזה תכלית יוצא מזה וגם באמת למה לא היתל בהם אלי' קודם לזה והמתין עד הצהרים. ג' יש להפליא וכי משוגעים הי' כל נביאי בעל אלו והאיך כשעשה אלי' בהם היתול שיקראו בקול גדול אולי ישן הוא וגו' מיד עשו כדבריו וקראו בקול גדול. ד' יל"ד על שאמר עד שפך דם עליהם דהול"ל עד שפך דם מהם. ה' יפלא במה שתרגם התרגום ואיתחממו כנימוסיהון כי אין שום רמז מזה בפסוק דהא הפירוש הוא ויתגודדו שחתכו עצמן כמו שריטת בשר עיין מצודות. ו' לאיזה תכלית אמר אלי' אל העם גשו אלי הלא כולם עמדו שם מעת תחלת המעשה וראו הכל והאיך עתה קראם ליגש אליו. ז' למה בשעת המנחה כבר פסקו נביאי הבעל לקרא ולא הוסיפו לעשות עוד כמעשיה' והתחיל אלי' אז בעבודתו. י"ל בהקדים לבאר איזה מזבח הי' בהר הכרמל שאלי' ריפא אותו ומצאתי ב"ה דבר יקר בזוה"ק פ' נח וז"ל תא חזי בימי אלי' ישראל כולהו שבקי' לי' להקב"ה ושבקי ברית קיימא דלהון כד אתי אלי' וחמי דקא שבקי ישראל האי ברית קיימא ואעברו מנייהו האי ברית כיון דחמי אלי' כך אתא לאתקנא מלה בדוכתא אתסי כולה הדא הוא דכתיב וירפא את מזבח ה' ההרוס דא ברית קיימא וגו' והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל ובגין כך את מזבחתיך הרסו עכלה"ק והוסיף עוד שם שגם בדור המבול נחתם גזר דינם על שהשחיתו בברית והוציאו זרע לבטלה וע"ז קנא פנחס קנאה גדולה בדורו וא"ר שמעון לית מלה בעלמא דקב"ה קני לה כמו חובה דברית כד"א חרב נוקמת נקם ברית: ולפי"ז יובן היטב, שהברית נקרא מזבח מאחר שמקריבין עליו דמו של אדם ולפי שבאותו הדור קלקלו כולם בהשחתת ברית קודש לכך הי' מזבח ה' הרוס ואצל כל אחד ואחד הי' המזבח שלו הרוס ולכך כשמדבר מרבים אמר את מזבחתיך הרסו שהרבה מזבחות הי' הרוסים ולזה בא אלי' לרפאות המזבח שהוא הברית קודש ולקנא קנאה גדולה כמו שעשה בימי פנחס. וידוע שישראל שבאותו הדור לא הי' טפשים כ"כ שיתפתו כולם בדברי שקר אמנם נביאי הבעל הי' גדול כחם בטומאה ובכישוף. והגידו עתידות ועשו דברים נפלאים והי' הצלחה בכל הענינים וכמו שאמרו הנשים לירמי' בסי' מ"ד ומן אז חדלנו לקטר כי חסרנו כל. ומובא על בלעם ראש הקוסמים שהי' רגיל לטמא את עצמו בהוצאת זרע לבטלה ובא על חמורו ע"ז ה' ועשה כל זה כדי שיחול עליו רוח הטומאה ואיתא בזוה"ק שמבשרו של בלעם נעשו שני נחשים ואי אפשר לתפוס אותם רק