משמרת אלעזר קסו

אל איש "הבליעל" הזה פירוש שהוא בעצמו הוא בליעל ואין עוד תקוה להחזירו למוטב וגם אין לך לעשות כן בשביל שאר הבריות כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי הוא מפורסם בפי כל לנבל ובזוי וא"כ אין חשש שילמדו אחרים לעשות כמותו: כה) שם בפסוק ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. ויען נבל את עבדי דוד וגו' ולקחתי את לחמי ואם מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ויל"ד דתיבת וינוחו כמיותר. ועוד התרגום שתרגם תיבת וינוחו ופסקו צ"ב דבודאי פסקו אז מלדבר מאחר שלא כתיב יותר י"ל דנבל הי' צר עין מאוד כמו שסופר אחר זה בעת ששמע מהמנחה שנתנה אשתו לדוד וימת לבו והוא הי' לאבן וצ"ב אומרו בלשון עבר הי' וי"ל והוא הי' לאבן זה כמה עוד קודם לזה כבר נתקשה לבו כאבן וזה גרם כי עתה בשמעו מהמנחה מת לבו בקרבו והנה לפעמים גם אם אדם צר עין מאוד אם יבא לפניו עני וירבה לעורר רחמיו ויראה לו צרתו אי אפשר לו למנוע עצמו מלתת לו דבר מה ולזה אנו רואים אצל עשירי' צרי עין שאם העני מתחיל לדבר לפניו הוא מפסיקו באמצע הדיבור ואינו רוצה לשמוע ממנו כי ירא לנפשו אולי ירך לבבו בשומעו צרות העני וזה שסיפר לנו הכתוב כי זה הי' גם מידת נבל כי בעת שדברו עבדי דוד מיד ויען נבל ע"כ כתיב וינוחו ותרגם התרגם ופסקו כי הי' להם עוד לדבר אבל הוצרכו להפסיק באמצע הפרק כי מיד ענה נבל בחוששו אולי יכנסו דבריהם באזניו: כו) בישעי' מ"ט בפסוק ה' אלקים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגתי גוי נתתי למכים ולחיי למרטים פני לא הסתרתי מכלמות ורק מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו יבטח בשם ה' וישען באלקיו ויל"ד א' מה זה סיפר הנביא ישעי' חידוש שלא עבר על מצות ה' אליו ומי זה האיש אשר ידבר השי"ת אליו ולא יעשה כמצותיו. ב' מה זה שאמר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים לאיזה תכלית עשה כן. ג' דהול"ל ג"כ ופני לכלימות ורק. ד' דלכאר' מיותר דאם כבר אמר גוי נתתי למכים כש"כ שלא יסתיר פניו מכלימות ורק. ה' למה אמר שומע בקול עבדו ולא אמר שומע בקולו. ו' באומרו ואין נגה לו תיבת "לו" כמיותר והול"ל רק ואין נגה. י"ל דהנה חקרתי למה זה נשתנה היום ענין התוכחה בישראל שלפנים הי' נוהג בישראל שבאו הנביאים לישראל ואמרו להם בפירוש ובקיצור כזה וכזה עשיתם ועברתם על מצות ה' רחצו הזכו ולמה בדורות האחרונים אם רוצי' לעורר את העם לשוב בתשובה מאריכים בד"ת בפשטים ובדרושי' ובתוכו כלול דבר מוסר הנרצה ומצאתי בס' ייטב פנים, חלק שוב אשוב אות מ"ה עמד ע"ז ונראה כי כבר אמר ר' טרפון ערכין ט"ז תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח שאם יאמר טול קיסם מבין עיניך ישיבו לו טול קורה מבין עיניך ומי יאמר חף אנכי מפשע שיהי' ראוי' לעמוד להוכיח את אחיו. אמנם בזמן הנביאי' שכל אחד מישראל ידע שהי' מוחזק לנביא ה'. וכל דיבור שיצא מפי הנביא ידעו שכן צוה אותו השי"ת לדבר ולכך הגם שהנביאי' הקדושי' הי' ענוי ארץ והחזיקו את עצמם שהם מלאים חסרונות מ"מ הוכיחו בפירוש את ישראל כי חשבו בנפשם הלא כל אחד מישראל יודע כי לא אני המדבר ומוכיח אותו רק הקב"ה אשר שלחני אבל מעת נסתם הנבואה ונעדר חזון מישראל א"כ איך יערב איש לגשת להוכיח את אחיו ביודעו בעצמו מיעוט שלימותו בעבודת ה' והאיך יקוה שיכנסו הדברי' באזני שומעיו אם הוא מלא עונות וכדברי ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. אבל העצה היעוצה לזה לדרוש ולחקור בפירוש פסוקי התורה ומדרשי חכז"ל באופן שיתראה לכל שכל דברי תוכחתו אין הוא המוכיח רק הפסוק ומאמר חכז"ל הוא המוכיח אותם וכעין שפי' האלשיך הקדוש "מכל" מלמדי השכלתי אפי' מקטן שבקטנים "כי עדותיך שיחה לי" שחשבתי תמיד שאין זה הקטן מדבר עמי רק התוה"ק מדברת אלי ומתוך כך יתקבלו הדברי' באזני השומעי'. ובערכין ט"ז פליגי רב ושמואל עד היכן מצות תוכחה חד אמר עד הכאה וחד אמר עד קללה: והנה מצד שתי סיבות הי' אפשר שימנע ישעי' לילך להוכיח את ישראל האחד מחמת פריצות הדור שהי' לו לחוש כי לא ישמעו אליו ויצטרך להוכיח עד שיכו אותו. ואמרו חז"ל יבמות כ"ה שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע והשנית בושה בפני עצמו בחושבו שהוא עצמו אינו זך וישר ואיך ילך להוכיח את אחרי' ולזה סיפר הכתוב שישעי' הנביא קיבל מיד על עצמו שליחות השי"ת ולא התחיל לבקש שלח נא ביד תשלח כמו