משמרת אלעזר קמח

שהתשוקה לאכילה באה מנפשך אבל השמר שבכל "אות נפשך" שכמו שהתאוה הי' רק מחמת הנפש כן "תאכל בשר" כן תהי' גם האכילה רק למצוה ולא להתענג מהנאות עוה"ז: ובדברינו פרשנו מה דאיתא במדרש ע"ז הפסוק הה"ד עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים, עושה משפט לעשוקים זה ישראל ששבעים אומות הי' במצרים ובכולם לא נשתעבדו רק בישראל, נותן לחם לרעבים אלו ישראל דכתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, ה' מתיר אסורים כל מאי דאסר לן שרי לן אסר לן דם שרי לן כבדא וגו' עד גם הכא במדבר אסר לן בשר תאוה ועתה הותר עכ"ד ולפי דברינו יובן דבספר אור החיים עה"ת פ' ויחי עה"פ אחרי כתב שע"י שעבוד שמשעבדין אוה"ע את ישראל יוצאין חלקי הקדושה שמעורבין בין אוה"ע והם מתדבקין בישראל ולכך קודם הגאולה במצרים שהי' בירור גדול שנאמר וינצלו את מצרים הי' קושי השעבוד וז"כ המדרש כי בפסוק זה נאמר כי בכל דבר שבעולם יש בו חלק קדושה וע"ז אמר המדרש הה"ד עושה משפט לעשוקים וכוון בזה על העשוקים שהזכיר שלמה המלך קהלת ה' ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם דהיינו מה שנעשק מחלק הקדושה לתוך הקליפה ומפרש המדרש האיך הקב"ה עושה משפט לעשוקים הללו וע"כ אמר ראה שמכל שבעים אומות שהי' במצרים לא נשתעבדו רק בישראל והוא רק מזה הטעם כדי שיתדבק חלק קדושה אשר עשוק אצלם בישראל וכדברי האור החיים הנ"ל והוסיף המדרש נותן לחם לרעבים עפ"י שכתב בלקוטי תורה להאר"י הק' פ' עקב עה"פ כי לא על לחם לבדו יחי' האדם דהיינו מגשמיות המאכל כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם דהיינו חלק קדושה ורוחניות שבתוך המאכל יחי' האדם וזו שאמר הפסוק ויענך וירעיבך וגו' למען הודיעך וגו' כי ע"י שראו שהמן לא הי' בו גשמיות רק קדושה ורוחניות וחיו ממנו ארבעים שנה בזה תדעו כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם וכוונת המדרש להשמיענו פירוש כי תאוה נפשך לאכול דהיינו כפירוש הח"ס שמתאוה לחלק הקדושה שבתוך המאכל והוסיף המדרש ה' מתיר אסורים הכוונה שאמו"ר הגאון רשכבה"ג מהר"ם שי"ק זי"ע בספרו על התורה פ' אחרי כתב דגם בדברים טמאים יש נצוץ קדוש ויש לו תיקון ע"י שמכל מה דאסר לן שרי לן ואם אוכל ממנו היתר מתקן גם חלק שבתוך האיסור ולפי"ז אין כוונת המדרש להוציא מתיר אסורים מפשוטו ולפרשו על היתר איסור רק כפשוטו שאלו האסורים שחלק הקדושה שהם בתוך המאסר הקב"ה מתיר אותם ומוציאם לחפשי ע"י מה ע"י שמכל מה דאסר לן שרי לן ומסיים המדרש אף כאן מקודם אסר להם בשר תאוה כי רצה להרגילם לאכול בקדושה וטהרה ולהפרישם מתאות עולם הזה כדכתיב למען הודיעך וגו' ולאחר שכבר הורגלו בזה התיר להם לאכול בשר בכל אות נפשם דייקא כדי להוציא יקר מזולל ומכוון מה שאמר המדרש לכוונת הפסוק: קא) בישעי' א' בפסוק ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה צ"ב למה ציון במשפט ושבי' בצדקה דייקא ובישעי' נ"ו בפסוק שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות וצריך להבין איזה סגולה יש במצוה זו לקרב הגאולה יותר מבשאר מצות ובמס' ב"ב י' תניא ר"י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט וגו' ומקשים דלמה אמר ר"י רק גדולה צדקה הלא בפסוק נאמר שני דברים משפט וצדקה י"ל עפ"י שפירשתי בחלק עשרת הימים אות מ"ד הפלפול בין ישראל לאביהם שבשמים שישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה והקב"ה אומר להם שובו אלי ואשובה אליכם, שטענת ישראל הוא כי הקב"ה שומר תורתו ע"כ מחוייב לגאלם ממצות עזב תעזב והקב"ה השיב להם עפ"י הדין שרק אם הבעלים אין בכחן לעזור לעצמן מחוייבין לעזור להן אבל אם ישבו הבעלים מן הצד ויאמרו עליך המצוה להקים את חמורי אין מחוייבין לעזרו ב"מ ל"ב כי מקודם צריכין הבעלים לעשות כל מה שבכחן והבורא ב"ה היודע משקל כל הכחות יודע שעדיין לא עשו ישראל כל מה שבכחן לעשות ולכך אין מוטל עליו ית' שמו המצוה עזב תעזב עמו ולכך משיב להם שובו אלי ואח"כ ואשובה עליכה. והנה הכלי יקר כתב שמכאן מוסר השכל לעניים שלא יטילו עצמם על הציבור כל זמן שבכחן לעשות מלאכה ואין מחוייבין ליתן צדקה למי שהי' בכחו לפרנס עצמו במלאכה ולפי"ז אם ישראל יתנהגו בצדקה לפנים משורת הדין ויפרנסו עניים אעפ"י שהי' לעניים כח לעשות מלאכה והם עצלים אזי הקב"ה יתנהג עם ישראל ג"כ לפנים משורת הדין וישוב לגאלינו גם אם עדיין לא עשינו כל מה שבכחינו לעשות כי כן דרכו ית' לשלם מידה כנגד מידה סוטה ח' וכמבואר במדרש ה' צלך כמו שהצל עושה כל מה שהאדם