משמרת אלעזר קטז

"לכם" ואל תתני דמי "לו" וי"ל דמשני פנים יש להתאונן על חורבן בית קדשינו האחד על צערו כביכול כמאמרם ברכות ג' מה לו לאב שהגלה בניו מעל שולחנו ושאג ישאג על נוהו ירמי' כ"ה וגלות השכינה וחילול השם בין העכו"ם ושאי אפשר לקיים בגולה רוב מצות התורה ונחשכו כל מאורי התורה ואי אפשר לעבוד את ה' כראוי' כי רק א"י הקדושה מסוגלת לשמירת התורה. ועוד יש להתאונן על צרות ישראל המקיפות אותן תמיד וכתיב ישעי' ס"ג בכל צרתם לו כביכול צר ולכך הקב"ה עושה עיקר להתאונן עבור צרות ישראל אבל לנו יאות לקונן ולשפוך דמעות כמים ולהתגולל בעפר על צערו של הקב"ה ועל גלות השכינה וזו שהקב"ה אומר ששם שומרים על חומת ירושלים שיזכרו תמיד לפני ה' ואל ידמו בשביל דבר הנוגע "לכם" דהיינו צרות המגיעות על ישראל. ואמר הנביא לישראל ואתם אל תתנו דמי "לו" אתם תצעקו בקול רם על דברים הנוגעים לו ית"ש שיגאלנו גאולת עולם למען יתקדש ש"ש במהרה כיר"א: כא) בישעי' נ' בפסוק איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ויל"ד דתיבות אשר שלחתי' כמיותרין וי"ל זה כמה פרשתי הלשון אי זה ספר כריתות אמכם וכעת מצאתיו בספר כתונת פסים נדפס אצל ארץ חמדה למלבי"ם עפ"י הגמרא סוף גיטין דאם אדם מגרש את אשתו ואינו מתירה לשום אדם הוי הגט פסול דאין זה כריתות שבעינן דבר הכורת בינו לבינה וא"כ איך אפשר לומר שהקב"ה גירש אותנו וכי התיר לנו לעבוד אלקי אחר וז"ש איזה ספר "כריתות" אמכם מאחר שלא התרתי אתכם לאחר א"כ אין זה כריתות. אלא דעדיין יש לפקפק דהלא מבואר שם באותו סוגיא ני' דלא הוי גט ריח הגט מיהו הוי לפוסלה מהכהונה וא"כ מאחר דמבואר במס' סנהדרין ל"ט דהקב"ה מתנהג עצמו ככהן וא"כ עדיין הי' אסור לו להחזיר אותנו דעכ"פ ריח הגט הוי אמנם הא באמת לא שלח אותנו כלל וכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם מגלה כ"ט וזו שהוסיף אשר שלחתי' שלא די שאין לה ממני דבר הכורת בינה לביני עוד זאת אפי' זה אין בידה ששלחתי' כי מעולם לא שלחתי' ואדרבה לא זזה שכינה מישראל בכל מקומות מושבותיה ועיין לעיל אות יו"ד כב) בישעי' מ"ט בפסוק ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני צריך ביאור למה נכתב ב' שמות וגם למה באת התשובה על השכחה ולא על העזיבה וי"ל שהנביא בא לנחמינו שגם בעת שחטאינו גורמים שגובר מידת הדין עלינו אעפי"כ גם אז שמאל דוחה וימין מקרבת מידת הרחמים חופף עלינו שלא יכלה אותנו מידת הדין. והנה עזיבה מצינו מלשון עזרה כמו עזב תעזב עמו וי"ל דזו כוונת הפסוק דגם בעת שוה' שכחני דהיינו הוא ובית דינו שעפ"י הדין העולה מהם הייתי ח"ו נאבד ונשכח מן העולם גם באז באותו עת עצמו עזבני ה' עזב אותי ועזרני להגין בעדי שלא יכלה מידת הדין אותי ונתן בי כח לעמוד מפני הדין הנורא שנאמר עליו ומי יכילנו: כג) בפ' חקת עה"פ ונפשינו קצה בלחם הקלקל איתא בפסיקתא הובא בילקוט וז"ל רבי אומר אמר הקב"ה בני תורעמנין בני תורעמנין אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר והוא עומד לפני ומתרעם האשה אשר נתתי עמדי אף יעקב כך עשה לי עסוק אני עם בנו להמליכו במצרים ויוסף הוא השליט והוא מתרעם לפני ואומר נסתרה דרכי מה' כך עשו לי במדבר אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלאכים אוכלין שלא יהא אחד מהן בוטי וכלבי אוחז בהן והן מתרעמין לפני ונפשינו קצה בלחם הקלקל אף ציון כך עושה לי אני עסוק עמה להעביר את המלכיות מן העולם ולא כבר העברתי בבל מדי ויון ועתיד אני להעביר מלכות רביעית והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבתני ושכחתני שנאמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. ויל"ד למה לא אמר סתמא אף ציון כך עושה שאני עסוק עמה להעביר המלכיות והיא מתרעמת לפני עזבתני כמו באידך שזכר ולמה הוסיף בציון שכבר העביר את בבל מדי ויון. וי"ל שכוונת הפסיקתא לישב קושית הש"ס ברכות ל"ב היינו עזובה היינו שכוחה ונראה שציון עושית עולה היותר גדולה מכל האחרים שהזכיר כי מאחר שראתה שכבר ג' פעמים בא השוד והשבר עלי' ותמיד הי' הסוף לטובתה ואלו המצירים והמעיקים אותה נאבדו ונכרתו מן העולם וא"כ בודאי הי' ראוי' לה לומר השי"ת שעשה הרבה פעמים עמי דברים שחשבתי שהם לרעה לי ולבסוף נתגלה שרק כאשר ייסר איש את בנו ייסרני כן גם עתה עוד יבא הזמן שאראה בעיני שהי' הכל לטובתי ואמנם ציון אומרת הן אמת שבשלשה פעמים שעברו הי' כוונתך לטובה ובאו היסורים בהשגחה אבל כעת הסתרת פניך ממני ושכחת אותי וזו תרעומת ועול יותר משאר התרעומת שהזכיר המדרש ויש לומר שזה החילוק בין עזיבה לשכחה. שכחה הוא הסתרת פנים שאינו רוצה להטיב כלל ועזיבה הוא