משמרת אלעזר יא

יהי' מוכח דלית לי' זה החילוק ובכל אופן חייב לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא וכוותי' פסק הרמב"ם דהנה הלשון המובא בש"ס סוכה שא"ר יצחק מנין שחייב' אדם לקבל פני רבו משמעותו שלא חידש ר' יצחק זה הדין רק הי' זה הדין מקובל ומפורסם אצל כל התנאים. ור' יצחק בא רק להשמיענו מאין למדו זה הדין וחידש שהוא נלמד מפסוק דלא חדש ולא שבת וזה שאמר "מנין שחייב" כי אם הוא חידש זה הדין הי' לו לומר חייב אדם לקבל פני רבו כמו שמובא בש"ס ר"ה מעתה מיושב קושיתינו וא"ש קושית הש"ס על ר"א דהא מדאמר ר"י מנין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מוכח דזה דבר פשוט לכל התנאים שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל וא"כ קשה אמאי הקפיד ר"א על ר' אילעאי ואמר שמשבח את העצלנין הלא כ"ע ס"ל דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ומעתה מיושב שינוי לשון הסוגיות דבשלמא בש"ס סוכה שרצו להקשות מדברי ר' יצחק על ר"א הוצרכו לדקדק להביא הלשון "מנין שחייב" כי לולא זה לא הי' שום קושיא על ר' אליעזר וכי ר' אליעזר לא יוכל לחלוק על ר' יצחק לכך הביאו הלשון מנין שחייב דמשמע מזה דכ"ע הכי ס"ל. משא"כ בש"ס דר"ה שלא הביאו כלל הא דר"א לא הוצרכו לדקדק בזה דמאי נ"מ אם ר"י חידש גם הדין או שר"י נתן רק הטעם להדין שמקובל בפי כל התנאים וע"ז משני הש"ס דזה הדין המפורסם דחייב אדם לקבל פני ברגל גם ר"א מודה בו רק זה מיירי אם דר בתוך התחום אצל רבו וכמו שפרש"י על אזיל ואתי ביומא ולא כריטב"א שפירשו על חוץ לתחום דאז יכול לקיים מצות ושמחת אתה וביתך בשלימות. אבל באזיל ולא אתי ליומא דהיינו כשהוא דר רוץ לתחום בזה אמר ר"א משבח אני את העצלנין שאין מניחין בתיהן ברגל שלא לבטל מצות ושמחת. וקרא דלא חדש ולא שבת מוקי ר"א שהי' חוץ לתחום ולכך אמר רק לא חדש ולא שבת ולא הזכיר רגל כי ברגל הי' איסור לקבל פני הרב מאחר שאי אפשר לו לקיים מצות ושמחת בשלימות. ולפי"ז מדוקדק יפה דבכל רגל חייב לקבל פני רבו רק בתנאי שיהי' בתוך התחום. ומעתה לא יליף ר"א כלל חיוב קבלת פני רבו ברגל מקרא דלא חדש ולא שבת דכבר כתבנו דאין זה קושיא אם יחלוק ר"א על הא דר"י שנתן טעם לחיוב לקבלת פני רבו ברגל מקרא דלא חדש ולא שבת וס"ל לר"א שהוא מהל"מ כמו שכתב הסדר משנה. או שס"ל שהוא מדרבנן או כמו שאכתוב אני אי"ה להלן שנצמח מדאורייתא. ואדרבה מקרא דלא חדש ולא שבת למד ר"א דינו דמוטב לישב בביתו ברגל מדלא הזכיר רגל רק חדש ושבת. וכ"ז אליבי' דר"א שס"ל דחייב לקבל פני רבו ברגל אבל לא למד זה מקרא דלא חדש ולא שבת. אבל ר"י דלמד הדין דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מהא דלא חודש ולא שבת וקשה קושית הריטב"א הא בכתוב אין זכר כלל מרגל וצ"ל כתירוץ הריטב"א דאם ממקום קרוב מחוייב לילך בכל שבת מוכח מסברא דגם ממקום רחוק מחוייב עכ"פ לקבל פני רבו בכל רגל: יב) והנה מעתה יהי מוכח דר"י ס"ל חייב אדם לקבל פני רבו ברגל גם באזיל ולא אתי ליומא דהא זה שאמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל עכ"ח מיירי חוץ לתחום וכמש"כ הריטב"א דהא גם השונמית לא דרתה במקום רבה ולמה הוצרכה לילך בכל שבת וחדש אלא עכ"ח משום דס"ל דזה הי' בתוך התחום ור"י דאמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל היינו בדר חוץ לתחום וקשה האיך יקבל פניו הא לא אפשר לחזור לביתו באותו יום דביו"ט אסור לילך חוץ לתחום ותירץ הריטב"א שכוונתו על חוה"מ דוחק שמלבד שכתבתי לעיל שא"כ לא יהי' חיוב קבלת פני רבו בעצרת ור"י אמר חייב אדם לקבל ברגל דמשמע בכל רגל. ועוד דרגל אין משמעותו חוה"מ דוקא ומשמעותו גם ביו"ט א"ו ברור דר"י ס"ל דגם באזיל ולא אתי ליומא חייב אדם לקבל פני רבו ברגל והטעם כמו שכתבתי לעיל שבזה אינו צריך עוד לבטל מצות ושמחת א"כ יפה פסק הרמב"ם והי' לו הוכחה ברורה דזה החילוק נאמר בש"ס הוא רק אליבי' דר"א אבל אליבי' דר"י ולהלכתא אין חילוק בין אזיל ואתי ביומא לאזיל ולא אתי ביומא ומיושב היטב פסקו של הרמב"ם. וכן במס' ר"ה לא הביא הש"ס האי חילוק רק במס' סוכה אמרו זה החילוק ליישב שלא תקשה על ר"א מדין המקובל שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל: יג) ועדיין נשאר לנו לישב למה לא הביא הרמב"ם דבמקום קרוב תוך התחום מחוייב לקבל פני רבו בכל שבת. והגם שהריטב"א התעורר בקושי' זו על ר"י למה לא נקט גם שבת וחדש ותירץ דר"י רבותא אשמעינן דגם כשדר במקום רחוק מחוייב לקבל פני רבו דממקום קרוב מפורש בכתוב דמחוייב לקבל בכל חדש ושבת. וידוע שאין דרכו של הרמב"ם לשנות לשון הש"ס וא"ש דנקט רק רגל לפי שגם ר"י נקט רגל עוד י"ל ויתיישב גם הא דלא נקט ר' יצחק חדש ושבת ויהי' מוכח ג"כ דגם באזיל ולא אתי ליומא חייב לקבל פני רבו ברגל והוא. כי נתעוררתי דלפי מה דדרש רע"ק מאת ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח א"כ הי' לנו ילפותא פשוטה מה"ת שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל דהא כתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך "את" פני האדון ה' ושפיר דרשינן לרבות קבלת